"ניתן לסכם ולומר: באירועי אוקטובר 2000 רעדה הארץ." כך נפתחות מסקנותיה של ועדת אור, שפורסמו לפני עשר שנים בדיוק. הוועדה הוקמה כדי לברר את הסיבות שהובילו להתנגשויות האלימות בין המשטרה לאזרחים הערבים באוקטובר 2000, שבמהלכן נהרגו 13 צעירים ערבים בידי המשטרה ואזרח יהודי נהרג מזריקת אבן בכביש החוף. ההתנגשויות האלה היו העימות האלים והקשה ביותר בין השלטון לאזרחים הערבים מאז הקמת המדינה. ועדת אור קבעה נחרצות כי "אזרחי המדינה הערבים חיים במציאות שבה הם מופלים לרעה כערבים" וכי "מעניינה של המדינה הוא לפעול למחיקת כתם ההפליה של אזרחיה הערבים, על צורותיה וביטוייה השונים".
מקץ עשר שנים – האם הכתם נמחק? אולי לפחות שטחו הצטמצם? אולי דהה? האם המדינה בכלל ניסתה למחוק אותו? על סמך מעקב רצוף אחרי מדיניות הממשלה כלפי האזרחים הערבים, אי אפשר להימנע מן המסקנה שבכל הנוגע ליישום המלצות ועדת אור הממשלה עושה דבר והיפוכו, כאילו לקתה בפיצול אישיות.
ועדת אור מצאה כי האירועים היו תוצאה של גורמי עומק, וביניהם אפליה מבנית ושיטתית נגד האזרחים הערבים. היא קבעה חד־משמעית כי "המדינה לא עשתה די כדי להקנות שוויון לאזרחיה הערבים ולהסיר את תופעות האפליה והקיפוח", והמליצה באופן ברור כי "יעד עיקרי של פעילות המדינה חייב להיות השגת שוויון אמיתי לאזרחי המדינה הערבים". הועדה העמיקה וקבעה שתיקון האי-שוויון לא יכול להתבצע רק על ידי העדפה מתקנת בחלוקת תקציבים חדשים, אלא ש"מקום בו מגבלות תקציביות אינן מאפשרות הגדלת תקציב למי שקופח בעבר, יש לפעול לחלוקה מחודשת של המשאבים הקיימים, באופן שחלוקה זו תיעשה בדרך שוויונית". הועדה אף קבעה בפירוש שהשוויון צריך לחול גם בתחום הרגיש של הקצאת קרקעות.
הקביעות וההמלצות היו מרשימות וחשובות. האם הדבר נעשה?
בתחום המשאבים החומריים וצמצום האפליה בחלוקת תקציבים, הממשלה עשתה כמה צעדים משמעותיים. נראה שההבנה כי האפליה היא אכן כתם חלחלה לראשם של פקידי שלטון רבים. בכל פעם מחדש אני מופתע לפגוש בעלי תפקידים שלא רק מודים בקיומה של מדיניות לא־שוויונית, אלא אף פועלים להגדלת המשאבים המועברים ליישובים הערביים ולסגירת הפערים ביניהם ובין היישובים היהודיים. ממשלת ישראל גם מפעילה מספר כלי מדיניות כדי לקדם תעסוקה של אזרחים ערבים, ובכלל זה הכלי האגרסיבי והיקר של סבסוד משכורות למעסיקי ערבים בענפים שונים. ראוי לציין גם את הקמת הרשות לפיתוח כלכלי של החברה הערבית במשרד ראש הממשלה, והעובדה שכבר כמה שנים היא מפעילה בנחישות ובהצלחה תוכניות לקידום מצבם של האזרחים הערבים. אין בכוונתי לייפות את המציאות: בישראל שורר אי־שוויון חריף, עמוק ומבני בין יהודים לערבים – תוצאה ישירה של מדיניות מפלה הנמשכת עד היום. אבל אם הצעדים החיוביים יורחבו, הם עשויים לחולל שינוי משמעותי במצבם החברתי־כלכלי של האזרחים הערבים ולהצעיד אותנו ליישום המלצות ועדת אור (על המגמה החיובית והשפעתה על התחזקות הגורמים שפועלים נגד האזרחים הערבים כתבתי בהרחבה כאן).
אז איפה פיצול האישיות? ועדת אור לא התייחסה רק לאפליה החומרית, אלא גם לצורך להכיר במעמד המיוחד של האזרחים הערבים כמיעוט ילידי. לפיכך היא קבעה כי "הרוב היהודי חייב לכבד את זהותם, את תרבותם ואת שפתם של האזרחים הערבים," כי "על רשויות השלטון למצוא את הדרכים שיאפשרו לאזרחים הערבים לבטא בחיים הציבוריים את תרבותם וזהותם באופן נאות ומכובד" וכי "אולי הגיעה השעה לתת ביטוי בחיים הציבוריים גם למכנה המשותף לכלל האוכלוסייה, על ידי הוספת אירועים וסמלים ממלכתיים שכל האזרחים יוכלו להזדהות עימם." אלו קביעות חשובות ותקדימיות, על אחת כמה וכמה כשהן מופיעות במסמך רשמי. אבל בתחום זה לא רק שלא חלה שום התקדמות, אלא להפך.
בשנים האחרונות התגברה מגמה פוליטית מסוכנת: גורמים בימין הקיצוני, בקואליציה ואף במפלגת השלטון, מנהלים קמפיין פוליטי נגד זכויותיהם של האזרחים הערבים. יוזמות חקיקה נגד האזרחים הערבים צצות חדשות לבקרים וחלקן זוכות לתמיכת הממשלה. חוקים מפלים רבים הוצעו ומספר מהם אושרו. חלק מהחוקים מנסים לצמצם גם את הזכויות האישיות/הכלכליות כמו הצעת חוק "התורמים למדינה", שעברה קריאה טרומית ובימים אלה עוברת תהליכי חקיקה (אשר יש לקוות שייכשלו). מדובר בחוק שייתן הכשר חוקי לאפליה של אזרחים ערבים בקבלה לעבודה.
אך בהקשר של מסקנות ועדת אור, הדוגמה המובהקת ביותר להידרדרות בתחום כיבוד הזהות נוגעת לזכותם של האזרחים הערבים לציין את אסונם ולזכור אותו. הוועדה קבעה כבר בפתח הדו"ח כי: "הקמת מדינת ישראל, שהעם היהודי חגג אותה כהתגשמות חלום הדורות, כרוכה בזיכרונם ההיסטורי בטראומה הקולקטיבית הקשה ביותר בתולדותיהם – ה'נַכּבּה' ", ובמפורש ציינה שוב בסופו של הדו"ח כי "האירועים שהפכו את הערבים למיעוט במדינה היו בעבורם אסון לאומי". ומה עשתה הממשלה? העבירה בכנסת הקודמת את "חוק הנכבה"– אחד החוקים ההזויים והמבישים ביותר בספר החוקים, המעניק לשר האוצר את הסמכות להפחית תקציב ממשלתי מגוף ציבורי שיציין את יום הקמת המדינה כיום אֵבל. משמעות הדבר היא שאם רשות מקומית ערבית רוצה לציין את יום העצמאות בקריאה ולימוד של דו"ח ועדת אור – פעילות ראויה וחינוכית – כדאי מאוד שהיא תדלג ולא תקרא את המשפט המצוטט לעיל מדו"ח הוועדה, הכורך את הקמת המדינה עם הנכבה, פן ישמע על כך שר האוצר ויפחית מתקציבה של הרשות המקומית (חשוב לציין שרשויות מקומיות יהודיות רשאיות לנצל את תקציבן כדי לציין טראומות לאומיות של העם היהודי). היש דוגמה טובה מזו לעובדה שהממשלה נסוגה לחלוטין מהמלצות הוועדה בתחום כיבוד הזהות של האזרחים הערבים?
כך שיד אחת של הממשלה מיישמת את המלצות הוועדה ופועלת לצמצום פערים, והיד השנייה מקדמת חוקים שפוגעים באזרחים הערבים. ראש הממשלה עצמו תומך במהלכים הכלכליים, אבל חובר לליברמן שבנה קמפיין פוליטי שלם על התקפת האזרחים הערבים.
ההשפעה של הימין הקיצוני על הממשלה מחבלת במאמצים של הממשלה עצמה לקדם את מערכת היחסים בין האזרחים היהודים והערבים. עשר שנים אחרי פרסום מסקנות ועדת אור, הגיע הזמן שממשלת ישראל תיישם את מסקנותיה, שכן הן רלבנטיות היום יותר מתמיד. העצמה דרמטית של המהלכים לצמצום הפערים, עצירה מיידית של כל מהלכי החקיקה המפלים וביטול חוק הנכבה צריכים להיות הצעדים הראשונים.
הכותב הוא מנהל שותף של עמותת סיכוי – העמותה לקידום שוויון אזרחי
