הנה מספר נתונים על מוסלמים, אסלאם ואלימות מתוך כמה מהסקרים הגדולים והאמינים יותר שנעשו בשנים האחרונות.
ראשית, הרוב המכריע של המוסלמים מתעבים את דאע"ש ומתנגדים לפגיעה באזרחים. למעשה נוטים מוסלמים לתמוך באלימות נגד חפים מפשע לא יותר מהאמריקאי הממוצע.
שנית, רוב ההרוגים מפעולות טרור במערב נגרמו על ידי טרור של יחידים – קיצוניים ימנים, לאומנים, תומכים בעליונות לבנה וכו', ולא מוסלמים.
שלישית, אין מתאם בין רמת הדתיות לבין רמת התמיכה באלימות בקרב מוסלמים. ההבדל המרכזי בין מוסלמים שמצדיקים פיגועי טרור ובין זולתם הוא "פוליטיקה, לא אדיקות", ובמילה "פוליטיקה" הכוונה היא במיוחד לתפיסות של מה שעושה המערב.
מרבית המפגעים המוסלמים הם, אם כן, רדיקלים פוליטיים, "אינטנסיביים הרבה יותר באמונתם שהשליטה הפוליטית, הצבאית והתרבותית המערבית היא איום מרכזי." זו סיבה מרכזית מדוע בשטחים הכבושים הפלסטיניים ובאפגניסטאן יש את התמיכה הגבוהה ביותר (39%-40%) בפגיעה בחפים מפשע "במקרים מסוימים". למעשה, סקירה של פיגועי ההתאבדות בין 1980 ל-2004 מראה שכמעט כולם היו בתגובה לכיבוש זר.
מה שרוב המוסלמים מצפים מאזרחי מדינות המערב הוא "לא לשנות את מי שהם, אלא את מה שהם עושים." קבוצת מחקר של הממשל האמריקאי הגיעה כבר ב-2004 למסקנה דומה: "מוסלמים אינם 'שונאים את החירות שלנו', אלא את המדיניות שלנו. הרוב המכריע מביע את התנגדותו לתמיכה החד-צדדית שלנו לטובת ישראל ונגד זכויות הפלסטינים, והתמיכה הארוכה והגוברת שלנו במה שהמוסלמים כקולקטיב רואים כרודנויות, כמו מצרים, ערב הסעודית, ירדן, פקיסטן ומדינות המפרץ."
לטענת החוקרים, תמיכתם של מוסלמים בג'יהאדיסטים זינקה לאחר הפלישה האמריקאית לאפגניסטאן ולעיראק. זה מה שגרם ל"רשת שולית [אל-קאעידה] להפוך להיות תנועה חובקת עולם של קבוצות לוחמות." מאז, כמובן, קיבלה המסקנה הזו חיזוקים למכביר.
אם נבחן את מעשי ההרג ההמוני של חפים מפשע שנעשו לאחר מלחמת העולם השנייה (ואם נוציא את סין בתקופת מאו, מקרה מיוחד בו נרצחו 30-70 מיליון איש), מדינות בעלות רוב נוצרי אחראיות לרוב הגדול של הרג חפים מפשע.
ארצות הברית אחראית למוות של כ-4 מיליון בני אדם בשנות ה-60 וה-70 במהלך המלחמה בוויטנאם, רובם חפים מפשע; אולי חצי מיליון ילדים, ובסך הכל כ-800 אלף איש, בסנקציות על עיראק בתחילת שנות ה-90; עשרות ואולי מאות אלפים בפלישות לאפגניסטאן ועיראק; מאות ואולי אלפים בהתקפות מטוסים ללא טייס בתקופת אובמה.
מדינות באמריקה הלטינית בשנים 1950-1980 אחראיות לרצח של מאות אלפי בני אדם (בגואטמלה לבדה, לשם המחשה, נרצחו כ-200 אלף בני המאיה בראשית שנות ה-80, בגיבוי אמריקאי ובאמצעות כלי נשק אמריקאים וישראלים). ברואנדה נרצחו כמעט מיליון בני אדם בשנות ה-90, ובקונגו נרצחו מאות אלפי בני אדם בשני העשורים האחרונים.
ההבדל בין מוסלמים לבין זולתם בעניין הרג חפים מפשע נוגע, אם כן, לא להיקף מעשי הרצח או התמיכה בהם, אלא לכך שחלק ניכר מהטרור שמבצעים מוסלמים נעשה בשם הדת, בעוד שאצל אחרים האידיאולוגיה המצדיקה את הרצח היא לאומית, קומוניסטית, דמוקרטית-ליברלית וכיוצא בזה (ולעתים קרובות ככיסוי למאבק על משאבים כלכליים).
הסיבה לכך היא שהדת נותרה מרכיב זהות מרכזי עבור מרבית המוסלמים, בניגוד, למשל, למערב, ובני אדם נוטים לעגן מעשים מסוג זה בזהותם. יש סיבות רבות למרכזיותה של הדת בקרב מוסלמים (הם לא היחידים בעניין זה), שאין לי לא המקום ולא הידע המספיק לדון בהן. ובכל זאת, שתי הערות בעניין זה.
ראשית, יש להיזהר מתפיסות כאילו מרכזיות הדת משמעה שרוב המוסלמים מתנגדים לעולם המודרני. עבור רוב המוסלמים, כמו אצל רוב היהודים או הנוצרים הדתיים, הדת היא דרך בתוך העולם המודרני, לא ביטוי של התנגדות לו. למעשה, רוב המוסלמים אינם רואים מתח מהותי בין דבקותם בדת לבין החיים בחברה המודרנית. רובם גם, אגב, מעדיפים דמוקרטיה ואינם רואים סתירה בינה לבין האסלאם. רבים מאוד מהם אמנם נוטים לערכים אנטי-ליברליים, במיוחד בתחום היחסים בין המינים, אבל בכך הם לא שונים מקבוצות דתיות נוצריות ויהודיות, כמו גם ממדינות כמו רוסיה וסין.
שנית, וספציפית לגבי עליית האסלאם הפוליטי במזרח התיכון, לישראל יש קשר ישיר לכך. מלחמת ששת הימים ריסקה את הלאומיות הערבית, החילונית ביסודה, שהתגלמה בדמותו של נאצר נשיא מצרים. רבים מהמוסלמים במזרח התיכון פנו לאסלאם הפוליטי כתחליף. במקביל גילם הכיבוש בעיני מוסלמים את אי-הצדק שביחסו של המערב אליהם. ישנן סיבות רבות נוספות לעליית האסלאם הפוליטי החל משנות ה-70 – כסף הנפט של ערב הסעודית שמטפח גרסה קיצונית של האסלאם, המהפכה האיראנית של 1979 ועוד. אולם הסיבות הללו אינן יכולות לבטל את השלכותיה האזוריות של מדיניותה של ישראל בשטחים.
שמוליק לדרמן הוא דוקטור לפילוסופיה פוליטית, מלמד במחלקה לסוציולוגיה, מדע המדינה ותקשורת באוניברסיטה הפתוחה ובתוכנית הבין-לאומית ללימודי שואה באוניברסיטת חיפה
