במסגרת התואר הראשון למדתי בקורס שבו העביר המרצה תכנים הקשורים למסגרת הדתית של האסלאם. במהלך הקורס טען המרצה כי מאפייניה של דת האסלאם אינם מאפשרים פלורליזם חברתי וכי משמעות הדבר היא כי דמוקרטיה לא יכולה להתקיים בחברה מוסלמית. הוא אף הסביר כי זו אחת הסיבות לכך שה"אביב הערבי" הפך להיות "חורף אסלאמי", וכל תקוותיהם וציפיותיהם של אזרחי מדינות ערב הסתיימו במשטרים מתפוררים, מלחמות אזרחים ואי-יציבות פוליטית.
במהלך השיעורים שמתי לב לכך שתכני הקורס, שהיו מרתקים ולעתים מצמררים, הצליחו לשכנע את רוב היושבים באולם ההרצאות כי האסלאם הוא ברברי, קיצוני, אלים, פטריארכלי וחסר תקנה. אולם לאחר שנתיים של לימודים על היסטוריה של שינוי חברתי ועל התמורות הפוליטיות, הכלכליות והחברתיות שעברה האנושות, המחשבה שחברות מוסלמיות אינן יכולות לכונן דמוקרטיה לא התקבלה על דעתי. במהלך חיפוש חומר באינטרנט נתקלתי במאמרו של ד"ר גיורא אלירז על תהליכי הדמוקרטיזציה באינדונזיה והקשר שלהם לתוניסיה שלאחר "מהפכת היסמין", וכך החל מסעי האישי למציאת תשובות לשאלות הרבות שעלו בי. את עבודת הסמינריון שלי בקורס החלטתי להקדיש לנושא זה.
בעבודה ביקשתי לעמוד על טיבם של תהליכי הדמוקרטיזציה המתרחשים באינדונזיה, מדינה בעלת רוב מוסלמי עצום, במטרה לנסות להבין ככל הניתן את היחסים בין אסלאם לדמוקרטיה. העיסוק בתוניסיה תפס מקום משני בעבודה, בשל הזמן הקצר שחלף מאז המהפכה והרפורמות ועד הבחירות הישירות הראשונות לנשיאות בסוף שנת 2014. עם זאת, תוניסיה מסתמנת בהדרגה כמודל שבו משתלבים אסלאם ודמוקרטיה, מה שסייע לי להביט על הנושא באופן רחב. ככל שהעמקתי יותר התרחקתי מנקודת המוצא שהוטמעה בנו בקורס ואימצתי ראייה ביקורתית יותר.
נקודה מרכזית שעסקתי בה בעבודה היא ה"גירעון הדמוקרטי" בעולם המוסלמי. בספרות האקדמית לא מצאתי תשובה קונקרטית לעניין זה; יש הטוענים כי הבעיה נעוצה במאפייניה של דת האסלאם, אך אחרים סבורים כי האסלאם יכול להכיל פלורליזם תרבותי, כפי שהיה בתקופת האימפריה העותמאנית. טענות נוספות מתרכזות בסוגיות מבניות כמו כלכלה ומשאבים טבעיים, שבתנאים מסויימים מתנגשות עם דמוקרטיה. עבודתי לא התמקדה בחיפוש אחר תשובה חד-משמעית לעניין זה אלא בביסוס הטענה כי אסלאם ודמוקרטיה אינם מנוגדים זה לזה. המקרים של אינדונזיה ותוניסיה סייעו לי בכך.
בספרות האקדמית לא נשלל קיומו של מתח בין אסלאם לבין דמוקרטיה אך מוצעות מסגרות המפשרות בין השניים. שתי טענות עיקריות בולטות בהקשר זה. האחת היא כי הפרדה מסויימת בין דת לבין מדינה מסבירה את תהליכי הדמוקרטיזציה באינדונזיה החל ב-1998 ואת הדמוקרטיזציה המהוססת בתוניסיה. הטענה השניה היא כי במדינות עם רוב מוסלמי המגדירות את עצמן דמוקרטיות קיימת מלכתחילה גרסה מתונה של האסלאם.
אני סבורה כי שתי הטענות הללו אינן משכנעות, משום שהן מציבות את האסלאם מחוץ להקשר השוואתי-היסטורי ביחס לדתות אחרות. יתר על כן, הן מנוסחות באופן המקבע את הטענה כי דת האסלאם היא אלימה וברברית, שהרי אחרת אין צורך בגרסאות "מתונות" שלה או בהפרדה בינה לבין המדינה אשר תשכך את הקיצונות הטבועה בדת כביכול. מן העבר השני, ייחוס ה"גירעון הדמוקרטי" לכלכלה ולמשאבי טבע הוא הסבר מנקודת מבט מערבית, מה שאולי מסביר את העדרן של תשובות קונקרטיות יותר בעניין זה. מחקרים ממין זה אף נוטים להסתכל על חברות מוסלמיות כמקשה אחת.
במהלך העבודה התרשמתי כי הספרות האקדמית על אסלאם ודמוקרטיה מסייעת לנו בביסוס ראיית ה"אני" מול ה"אחר" ומקדמת גישה של עליונות ונאורות מערבית. במילים אחרות, התפיסה המשתמעת היא כי דתות זולת האסלאם נהנות מיכולת "טבעית" להשתלב עם ערכים דמוקרטיים, משום שאינן כוללות מרכיבים הסותרים את קיומה של דמוקרטיה מערבית. אני סבורה, לעומת זאת, כי נדרשת חקירה של האסלאם בהקשר השוואתי, תיאולוגי והיסטורי, ביחס לדתות אחרות. שאלות מתבקשות נוספות הן הַקשר בין "גרסאות מתונות" של דתות לבין דמוקרטיה ובין תהליכי הדתה לכרסום במנגנונים דמוקרטיים, לאור המגמות בעולם בכלל ובישראל בפרט.
אליסה איוונקוב היא סטודנטית לתואר ראשון בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה
