באופן (כמעט) צפוי הפך בית המשפט העליון את החלטת וועדת הבחירות ואפשר לחברת הכנסת חנין זעבי להתמודד ברשימת בל"ד בבחירות לכנסת התשע עשרה. בכך תם חלקן של המפלגות הערביות בשיח הבחירות הציבורי הכלל-ישראלי. שיח זה יתעורר מחדש לחיים רק אם אחד הצדדים (המפלגות הערביות או מפלגות הימין) יבצע פרובוקציה כלשהי שכל תכליתה טקטית – לעורר את קהל בוחריו. חוסר העניין במפלגות הערביות אינו נחלת הציבור היהודי בלבד; גם הציבור הערבי לא מגלה עניין רב במערכת הבחירות או במועמדים הערבים, נבחריו הפוטנציאליים.
בראשית חודש דצמבר 2012 נערך מפגש רדיופוני בין ראשי המפלגות הערביות המובילות. באולפן אחד ישבו מחמד ברכה ממפלגת חד"ש, ג'מאל זחאלקה מבל"ד ואבראהים צרצור, איש התנועה האסלאמית וראש רשימת רע"מ/תע"ל, ובמשך כשעה וחצי דנו בנושאים שעומדים בראש סדר יומם הפוליטי. בכך פתחו השלושה צוהר לעולמם הפוליטי ואפשרו לנו להבין מה הייתה תרומתם לאדישות ולייאוש הפוליטיים שאופפים את החברה הערבית.
הנושא המרכזי בדיון היה סוגיית הריצה בשלושה ראשים – 3 מפלגות ערביות – ועתיד ניסיונות האיחוד בינן, בדרך לעיצוב רשימה ערבית אחת (המפגש התקיים שעות ספורות לפני המועד האחרון להגשת רשימות המתמודדים לוועדת הבחירות). ככל הנראה, ניסיונות כאלה אכן נעשו, אך ללא הצלחה. למעלה ממחצית המשדר הקדישו המועמדים לכנסת לשאלה מי אשם בכישלון האיחוד או מדוע האיחוד כלל לא היה מסייע למפלגות. בדיון עצמו הם לא עשו כל ניסיון להצביע על ההבדלים המהותיים שקיימים ביניהם כגורם למניעת האיחוד: חילונים מוצהרים (בל"ד) מול אסלאמיסטים (רע"מ); תומכי ההיפרדות לשתי מדינות (חד"ש) לצד אנשים שפועלים למען חזון המדינה האחת (בל"ד). ההבדל המהותי היחיד שנזרק לחלל החדר היה הימצאות יהודים ברשימת חד"ש, רעיון שנשלל לחלוטין ע"י חה"כ זחאלקה, שהתגאה בכך שגם במפלגתו נמצאים יהודים.
ההבדלים האידיאולוגיים לא הטרידו גם את מנחי המפגש, העיתונאים ג'קי ח'ורי וזהיר בהלול. קו המחשבה שהנחה אותם היה הצורך ביצירת סדר יום ערבי-מקומי חדש, שיענה לסוגיית דחיקת האזרחים הערבים ורדיפתם בישראל. מדבריהם ניתן היה להבין כי זהו הנושא הדחוף ביותר מכל יתר הנושאים שעל הפרק, ולמענו דרוש איחוד כוחות. לכך הם הוסיפו את הביקורת בדבר היעדר ייצוג הולם במפלגות לחלקים השונים בציבור הערבי, ובראשם הצעירים והנשים, והירידה באחוזי ההצבעה בחברה הערבית, נושאים שלא זכו להתייחסות עניינית מצד נציגי המפלגות.
סוגיה נוספת שעלתה לדיון ומטרידה חלקים בציבור הערבי (ונעלמת מאוזני רוב הציבור היהודי בישראל) הייתה שאלת השירות הלאומי לציבור הערבי. כאן דווקא התגלתה אחידות דעים בין שלושת הנציגים – שלושתם שללו אותו. על כך העירו מנחי המפגש כי מעבר לשלילת הרעיון לא מציעות המפלגות חלופה כלשהי או תכנית פעולה להתמודדות עם הדרישה לשילוב האזרחים הערבים במסגרות השירות הלאומי. די אם ניזכר במאמר האמיץ שפרסם לפני כחצי שנה אחד ממנחי המפגש, זהיר בהלול, ובו הוא הביע נכונות להרים את הכפפה שזרקה המדינה.
מדוע על הבוחר הערבי לצאת מהבית ולהצביע, תהו המנחים, שלעיתים נדמה היה כי הם מתפקדים כמקהלה בטרגדיה יוונית. תשובה טובה לא הוצגה באותו מפגש. אפילו הסיסמא בדבר הצורך "להגן העל הבית" נשמעה באותו דיון בנאלית ושחוקה בהתחשב בעובדה שאת ההגנה על הבית במובן המעשי ביותר שלה, למשל בסוגיית הכפרים הלא-מוכרים, לא מספק המנגנון הפרלמנטארי הערבי אלא דווקא ארגוני החברה האזרחית הערביים.
קשה להאמין כי האיחוד, גם אם היה יוצא לפועל, היה מוביל למהפך הגדול. גם אם יתממשו החלומות לאיחוד כולל שיוביל לייצוג יחסי בכנסת, קרי 14% מנבחרינו ישתייכו למפלגות הערביות, ספק רב אם מאן דהו במערכת המפלגתית בימים אלה יהיה מוכן לחבור אליהם קואליציונית. זאת, למרות שמחקרים מוכיחים כי הציבור הערבי כבר מוכן לכך וברצונו להיות חלק מהקואליציה. מצד שני, יצירת בלוק מפלגתי שכזה הוא אבן דרך ביצירת אסטרטגיה ארוכת טווח לחברה הערבית בישראל. למרבה הצער ההנהגה הערבית היום לא מנסה ואולי כלל לא מסוגלת לבנות תכנית אסטרטגית ארוכת טווח, שתתווה דרך לציבור שולחיה. בכך היא ממצבת עצמה כלא רלוונטית ועושה עוול לשולחיה.
