שר הבטחון ליברמן מודיע, באלגנטיות חרישית, שה-"מערכת" זקוקה לתוספת של יותר מארבעה מיליארד ₪. מדוע? בגלל צרכי הבטחון המשתנים, הכוללים את נוכחותה של רוסיה באזור, אבל גם, ואולי בעיקר, בגלל שהאיום האיראני "התחדש".
מזה זמן שאנחנו שומעים על החשש מפני ה"שיעים" שצובאים על הגדרות (שם הם החליפו את ה"סורים" ולפני כן את "דאע"ש"; צובאים בשיטת הגדר החמה מרוב שצפוף על הגדרות), המיליציות שמתקדמות לעבר ישראל, ציר הרשע ועוד. אבל מה משמעות האמירה לפיה האיום האיראני "התחדש"? הרי האיום האיראני הוא סלע קיומנו, הבסיס עליו נשענת תפישת הבטחון הניאו-חשמונאית של ישראל הרשמית בעשור האחרון לפחות, ואולי מאז 1979. מה "התחדש" באיום האיראני?
אז זהו. האיום האיראני לא התחדש באמת. איראן פועלת להגברת השפעתה במרחב שבו היא מתנהלת, כפי שעשתה תמיד. מצבן של איראן ושל ישראל דומה מבחינה אזורית, כיוון ששתיהן שנואות על ידי שכנותיהן הערביות ונטולות בעלות ברית מובהקות.
אבל ההגיון האיראני להישרדות במזרח התיכון העוין כמעט קוטבי להגיון הישראלי. ישראל היא "וילה בג'ונגל", מבודדת מרצון מן המרחב ומשקיעה את עיקר מאמציה בבניית חומות ובפעולות כירורגיות, הכל כדי לא לנהל מגעים שוטפים ומתמשכים עם סביבתה. איראן, לעומתה, סבורה שתוכל לאויבות המקיפות אותה רק אם תתחכך בהן ללא הפסק. האיראנים נוכחים בכל מקום שבו אינטרס איראני עשוי להיות מוגדר או מושפע. הם לא יירתעו מעימות אם ירגישו מאוימים, אבל מלחמה כוללת איננה יעד. הם מתחככים בשטח כדי ללמוד את האויב באופן מתמשך וכדי לשמור על עצמם. הן משוכנעים שאם יתבודדו יאבדו את החדות שתידרש מהם אל מול איום אמיתי.
ההגיון האיראני הזה, שנראה הגיוני יותר ויותר בעיני העולם שאיננו ארצות הברית וישראל, מפחיד מאד את ישראל הרשמית. מדוע? מכיוון שהוא מערער מקרוב מאד, הכי קרוב שאפשר, את הנחת יסוד של הקיום הישראלי. על פי ההנחה הזו, אנחנו במזרח התיכון רק כי אין לנו ברירה אחרת ונעשה מה שנוכל כדי להדחיק את העובדה המצערת הזו. נשתתף באירוויזיון, ניכשל בטורנירי מוקדמות ונבוז בשיח הרשמי שלנו לכל מה שהוא "ערבי" וגם לכל מה שהוא "אזורי".
איראן עומדת כמו ישראל מול חשדות וחששות עזים של שכנותיה, אולם היא כופרת בעיקר הישראלי הזה. אנחנו יודעים שלא אוהבים אותנו, אומרים האיראנים. אבל אם לא נכריח את אותם אויבים להכיר בקיומנו כעובדה מוגמרת, בשטח, באירועים השוטפים, הם לא יסתפקו באיבה אלא בסוף גם ירצו ויצליחו להעלים אותנו. אנחנו, מתעקשים האיראנים, נמצאים "כאן" וכדאי לכולם להתרגל לזה.
זהו הפוטנציאל החתרני והמערער קיומית של האיום האיראני. הוא מאיים על המוסכמה שבטחונה של ישראל תלוי באסטרטגיה רציפה של הדחקה והכחשה שמלֻווה לעתים במופעים מבודדים ומוגבלים של כוח. האיום הזה מתמיד ולא מתחדש. דווקא על רקע נאומו של הנשיא טראמפ מסתבר שרוב העולם מעדיף לחתור למגע עם איראן, גם כאשר המגע הזה עשוי להפוך לעימות.
הדבר היחיד שמתחדש הוא עוצמת הזיקה בין המדיניות הבטחונית לספינים תקשורתיים. גם אם נניח שאיראן היא איום קיומי על מדינת ישראל (וראשי מערכת הבטחון, כאן ובארצות הברית, סבורים שזה איננו המצב), אפשר לקבוע בודאות שהאיום האיראני לא נסוג מעולם ולכן גם לא התחדש.
מה שהתחדש, או התעצם, הוא החשש של ישראל הרשמית מפני אובדן הרלוונטיות שלה והערעור על ההגיון הקיומי שלה. לכן נדרשים פתאום ארבעה מיליארד שקלים כדי לטפל באיומים מתחדשים.
