לפני ימים ספורים קרא ראש העיר ירושלים, ניר ברקת, לכתר את השכונות הערביות של העיר ולהטיל עליהן סגר. הבוקר דווח בתקשורת על החלטת הקבינט להציב בירושלים כמה מאות חיילים, ועל כך שמשטרת ישראל כבר פרסה מחסומים סביב השכונות הערביות בעיר.
כמאה אלף מ-370 אלף תושבי העיר הערבים כבר מתגוררים מעבר לגדר ההפרדה, באזור שהפך לשטח הפקר שלטוני ומנהלי. כעת מבקשת ישראל להשלים את חלוקתה של ירושלים בפועל בין יהודים וערבים. מכיוון שנסיגה חד-צדדית הוכחה כבר כצעד כושל, סביר להניח כי אין לישראל כוונה לוותר על ריבונותה בשכונות המבותרות. אולם נראה גם כי למדינה אין כל כוונה להזמין את הרשות הפלסטינית למלא את החלל השלטוני שיעמיק במקום, כפי שעשו אנשיו של ג'יבריל רג'וב ביעילות לא מבוטלת בשנות התשעים.
מדינת ישראל משדרת, למעשה, כי חזונה ומדיניותה היא לחלק את בירתה באמצעות מתרסים, מחסומים, בטונדות, גדרות וכוחות משטרה וצבא. יבוא שיטות הפעולה הנהוגות בגדה המערבית לירושלים היא הודאה בכשלונן המוחלט של הרשויות בהחלת סממני שלטון וריבונות בכל רחבי העיר. אולם ריבונות ממילא לא יכולה להסתכם במשטוּר כוחני או באספקת שירותים מוניציפליים, אלא תלויה בתחושה של אמון של כלל התושבים ברשויות העירוניות ובמדיניות שאותה הן מייצגות. זהו כשלונן העיקרי של ממשלת ישראל ושל עיריית ירושלים זה עשורים רבים.