ב-3 ביולי 2013 התרחשה במצרים הפיכה צבאית נגד שלטון נבחר.
העובדה שההפיכה נלוותה למחאה ציבורית של מאות אלפי אנשים, אולי מיליונים ספורים (מתוך אוכלוסיה של למעלה מ-80 מיליון איש), נגד השלטון הנבחר, והעובדה שהשלטון הנבחר הוא אסלאמיסטי, אינן מעלות ואינן מורידות ביחס לקביעה שלעיל. הבית הלבן, אשר כמעט שבוע לאחר הדחת הנשיא מורסי על ידי הגנרל א-סיסי "עדיין לא החליט" אם מדובר ב"הפיכה צבאית", סיפק אתנחתא ספק קומית ספק מביכה בעניין זה ותו לא, שכן הימים החולפים דווקא מבהירים ביתר שאת את ההיבט הצבאי של ההפיכה במצרים.
האחים המוסלמים רחוקים מלהיות טלית שכולה תכלת. בנסיונם לממש את הישגם המדהים בבחירות הדמוקרטיות ולבצר את שלטונם הם קוממו עליהם את יריביהם בכוח ויצרו יריבים חדשים בפועל. האליטה הביורוקרטית והמשפטית צפתה בזעם כיצד היא נדחקת ממוקדי הכוח לטובת אנשי שלומם של האחים; ליברלים נחרדו למראה צעדים שהתפרשו כאסלאמיזציה של המרחב הציבורי; וסבלנותם של עירוניים רבים פקעה לנוכח חוסר יכולתו של השלטון החדש לייצב את הכלכלה והבטחון האישי. בתוך ה"אחים" עצמם התגלעו בקיעים ופעמים רבות נראה היה כי ההנהגה הנצית משפיעה על מורסי יותר מגורמים פרגמטים ורפורמיסטים בתנועה.
אולם באופן פרדוקסלי, כל הגורמים הללו החלישו את שלטונו של מורסי וסיפקו ליריביו תחמושת מצויינת במאבק על דעת הקהל. שלטון האחים, על כל מגרעותיו, לא היה חזק, חצוף ומזלזל ביריביו כמו הגוּמְלוּכִּיַּה של מובארכ בשנותיה האחרונות; הפופולריות של האחים בדעת הקהל המצרית והערבית צנחה בשנתיים האחרונות, והמפלות המחפירות שהם ספגו בבחירות חופשיות לאגודות סטודנטים ותיקות במצרים, תוניסיה וירדן היו עדות טובה לכך. דווקא בנקודה הזו החליט הצבא to jump the gun, תרתי משמע.
יריבים רבים יש לאחים המוסלמים במצרים, אולם יריביהם מחוץ למצרים הם גדולים, חזקים ועשירים יותר: רוב מדינות המפרץ (בהנהגת סעודיה ומדינת איחוד הנסיכויות), ארצות הברית וישראל. כל יריביהם של האחים המוסלמים רצו בנפילתם, ולפחות מדינות המפרץ שילמו על הרצון הזה בכסף. ההצדקה נמצאה חיש-קל ברגע ששלטון האחים הופל. אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, הסביר למשל כי מורסי הודח בעיקר משום ש"לא סיפק את הסחורה" ונכשל בשיפור הכלכלה ותנאי המחייה של העם המצרי. מורסי, כך נראה, היה חייב לתקן בשנת שלטון אחת את שקלקלו שליטיה הפרעונים של מצרים משך עשרות שנים, ומשלא עשה כן מוצדק להדיחו ב"הפיכה צבאית דמוקרטית".
אם שלטונו של מורסי נכשל בניהול הפוליטיקה, הכלכלה והחברה המצרית הרי שהצבא אחראי לכך לא פחות מה"אחים". זאת משום שבשנה הראשונה לאחר הדחת מובארכ כרת הצבא "ברית של שמרנים" עם האחים, שסיכלה באופן יעיל דמוקרטיזציה אמיתית ומנעה את יצירתם של בלמים ואיזונים מבניים בשיטה הפוליטית המצרית. האחים והצבא העדיפו להגיע להבנות שקטות ביניהם על "מסירת" השלטון לידי האחים בבחירות דמוקרטיות תמורת שמירה על זכויות היתר של הצבא בכלכלה ובעסקים וכיבוד עמדתו בעניינים אסטרטגיים בתחומי החוץ והבטחון.
לכן התעקשו הן הצבא הן האחים, לחרדתם של הליברלים, לתקן את החוקה הקיימת (במקום לנסח חדשה) ולהתקדם במהירות לבחירות לפרלמנט ולנשיאות שיְקַבְּעוּ את הפופולריות של האחים. אולם גישת ה"מנצח לוקח הכל" וחוסר אמון וכבוד הדדי פוררו את זהות האינטרסים הראשונית בין הצדדים: האחים התעקשו על מימוש המנדט שהעניק להם האזרח, והצבא החל להתקרב למתנגדי האחים ומזה שנה משדר מסרים בוטים של חוסר שביעות רצון מהתנהלותו של השלטון הנבחר. מסרים אלה תכפו והחריפו בשבועות האחרונים.
האם האחים פעלו באופן לא דמוקרטי בשנתם הראשונה בשלטון? ספק, משום שהתשובה תלויה בשאלה מהי דמוקרטיה. האחים קיבלו מהציבור מנדט לממש את מדיניותם המוצהרת בכל התחומים. הדמוקרטיה שלהם איננה ליברלית, תפיסת העולם שלהם היא דתית ושמרנית, וסביר להניח שאוכלוסיות מוחלשות (נשים, מיעוטים) יסבלו תחת שלטונם יותר משסבלו תחת שלטונו של מבארכ. אולם זה מה שרצה והחליט רוב הציבור המצרי.
אין ספק, עם זאת, שהפופולריות של האחים בתחילת דרכם העבירה אותם על דעתם ופיזרה לכל רוח את שיקול הדעת שלהם. אחד מכללי היסוד של אופוזיציה שעולה לשלטון כתוצאה מקריסת משטר אוטוריטרי הוא להימנע מניכור האליטות הישנות, ובעיקר הצבא, אף אם יש לכך צידוק "דמוקרטי". האחים המוסלמים במצרים פעלו אולי בזכות, אולם לא בחכמה. על כך שילמו בהפיכה צבאית.
גורלה של ההפיכה והשלכותיה נכתבות בימים אלה, אולם אפשר להעיר כבר עתה שני דברים במישור העקרוני והתועלתני. במישור הראשון ההפיכה הצבאית ראויה לגינוי: האחים המוסלמים עלו לשלטון בצורה דמוקרטית, וכך היה עליהם ליפול. הפלתם באופן מלאכותי על ידי הצבא עלולה לפגוע קשות בהתפתחותה של הדמוקרטיה המצרית ולפיכך בהתייצבותה של מצרים לטווח הארוך. במישור השני, התועלתני, הצבא עלול לגלות כי סייע במו ידיו לעצירת מגמת ההתדרדרות בפופולריות של האחים.
חמור מזה, מרגע ששינוי בערוצים פוליטיים נחסם בפני האחים, הם ותומכיהם עלולים להישאב, גם אם לא מיידית, לשינוי בערוצים צבאיים-אלימים. הצבא יכול היה לצפות באחים הולכים מדחי אל דחי ו"לקטוף את הפירות" יחד עם מתנגדיהם הפוליטיים בבחירות הבאות, אולם הגנרלים לא התאפקו והקדימו את המאוחר. במילים אחרות, אם ה"אביב הערבי" התגלה עד כה כאחד הדברים הגרועים שקרו לאחים המוסלמים בעשורים האחרונים, ההפיכה הצבאית במצרים עשויה להתברר כאחד הדברים הטובים שקרו להם.
הבשורה הגרועה ביותר שנושאת ההפיכה הצבאית למצרים היא השרשת חוסר הכבוד והאמון בין שני השחקנים המרכזיים, האחים והצבא, באופן שספק עד כמה ניתן לשנותו. הצבא המצרי הודיע, למעשה, שהוא נחוש לעצור את תהליך נישולו מעמדת הכוח ה"כמאליסטית" שהוא מבקש לעצמו – אחריות על זיהוי רצון האומה והבטחת האינטרסים "שלה" מפני האסלאם הפוליטי. אולם הגנרלים המצרים מתעלמים מכך שהיחסים הצבאיים-אזרחיים הן בטורקיה הכמאליסטית הן בטורקיה הארדואנית התאפיינו ומתאפיינים בחוסר אמון וחוסר כבוד הדדי בין קצונת הצבא לבין הפוליטיקה האסלאמיסטית.
במילים אחרות, הבעיה איננה טמונה בשאלה מי מבין שני השחקנים חזק יותר מרעהו ברגע נתון, אלא בכך שהם אינם מסוגלים להגיע להבנות ביניהם. ההפיכה הצבאית במצרים מכניסה את שני השחקנים החשובים הללו למסלול של התנגשות שעלול לקבל צורה של משטר אוטוריטרי חדש או חוסר יציבות כרוני. מאבק הכוחות הזה יבוא על חשבון טובתה של מצרים, של אזרחיה ושל האזור כולו.
