שמונה בערב, תחנת הדלק בלטרון. שלושה חיילים יושבים על אחד משולחנות העץ; שריונרים בזמן חופשי בין משמרות במשימת האבטחה של אתר ההנצחה של חללי השריון. אני בספסל ליד, ממתין לטרמפ בדרך לפיקוד דרום. לא הם ולא אני במשימת לחימה עצימה נוכח פני אויב.
בבית הקפה הסמוך יש אנשים רבים, ובחנות הנוחות 'דור אלון' יש קונים רבים יחסית. כמה דקות אחרי שנשמעת אזעקה מתריע הסמארטפון שנשמעה אזעקה בהרי ירושלים. זמן קצר חולף ונשמעים הדי פיצוץ רחוקים, כנראה הרקטה שיורטה.
לפתע אוחזת בהלה בשולחנות בית הקפה: "יש אזעקה בהרי ירושלים". אני מביט בטלפון ולא רואה התראה חדשה. ברור לי שזו אזעקה לא רלוונטית לרגע זה. אני מנסה להגיד לאנשים המבוהלים שזה עבר, אבל הם נפוצים בהיסטריה לכל עבר. בין הבורחים בבהלה גם אם ובנה.
האירוע הסתיים, ואני רואה שלוש נשים נכנסות לרכב ממול. על חולצות הטריקו האחידות שלהן כתוב "סיירת אמהות".
לובשי המדים, שלושת החיילים ואנוכי עדיין יושבים על הספסלים.
האם ובנה יוצאים מהחנות של דור אלון עם חבילת חטיפים בידיהם. הילד, כבן חמש, מחלק בביישנות חטיפים לשלושת החיילים, אחד לכל חייל. הוא כמעט בורח, אבל חוזר עם אמו הנחמדה ולוחץ לחיילים את היד. לכל אחד מהם הוא אומר "בהצלחה גבר". החיילים מחייכים ומודים לו.
הילד ואמו עוזבים את המקום, אך חוזרים לאחר כמה דקות עם טורטית וחבילת מסטיק. הילד ניגש אלי, לוחץ את ידי, נותן לי את הממתקים ואומר לי: "בהצלחה גבר".
אין לי מושג מי הילד. הוא נחמד מאוד ואמו עושה רושם של אימא לעניין. אולי אביו במילואים, או מישהו מאחיו או אחיותיו? אני לא יודע ואני באמת אמפטי כלפיו. אבל אני מנסה לחשוב מה החוויה שלו, ואיזה מין זיכרון יכול להישאר לו מהשבועות האחרונים ומהאפיזודה אליה הייתי עד ושותף.
הנה שוב רצף האירועים: אזעקה, פיצוץ, הצתה מאוחרת, היסטריה, חלוקת חטיפים לא שוויונית, תיקון המצב וחלוקה לכולם.
בכל שרשרת הפעולות הללו המימד האקטיבי היה תוצר פעילות של ילד: חלוקת החטיפים, התיקון והחלוקה החוזרת. יתר הפעולות היו או פסיביות או לא רלוונטיות, שלא לומר היסטריות ולא אפקטיביות.
התגובה של הילד, בגיבויה או בליוויה של אמו, למציאות ההיסטרית והלא אפקטיבית, הייתה "בהצלחה גבר": הנה אני מעודד אותך לעשות משהו, ואפילו מפנק אותך בחטיף. זוהי עסקה שהמשכה לא נאמר בעל פה, אבל משמעותה היא: "אני מפנק אותך ואתה לך ותצליח בבקשה".
שתיים בלילה, צומת אורים, תחנת רענון לחיילים.
בתחילת המערכה פתח דורון אלבז מהמושב הסמוך דוכן חלוקה ללימונדה לחיילים. במהרה הצטרפו אליו מהסביבה חברים ושוחרי טוב והחלו לפנק את החיילים. מסאז', המבורגרים בלחמניות בכל שעות היממה, דוכן לקפה הפוך, עוגות, שתייה קרה, הופעות. המקום הפך לנקודת מפגש ונפתח פאב חדש בשכונה. במפקדות הסמוכות כמעט כל מי שיש לו נגישות לרכב קופץ פעם ביום ונהנה מאוכל טעים. גם יחידות שלמות, בדרכן ממקום למקום, משתדלות לעצור במקום. באמת שמח שם.
יעל מהמושב הסמוך סגרה את העסק שלה, וכל עובדותיה עמלות כעת במתחם על הכנת המבורגרים לחיילים ולחיילות. "יש לכם פה מיגונית?" אני שואל אותה. "תראה, זה התחיל מכלום ופשוט נולד מעצמו. בא נציג משרד הביטחון, ביקשנו מיגונית, אמר שאי אפשר, חפרנו תעלה והנה גם מיגון יש לנו". מה שנכון נכון. "זה ממש מחזק את החיילים", היא מספרת לי. "ואתכם גם?" אני שואל. "ברור", היא עונה.
ביציאה מתחנת הרענון אני מקבל ערכת מתנה ובה כל טוב. נציג אגף הלוגיסטיקה בצה"ל שהעניק לי את המתנה אמר שצה"ל קיבל כל כך הרבה, וממש דחף לידי את הערכה. נציג אט"ל, איש מרשים, תמה להיכן נעלמת כל הסולידריות הזו בשגרת החיים, שבה רואים ילדים רעבים ומשפחות עניות.
קו ישיר מחבר בין המתנות בלטרון למתנות בצומת אורים.
אנחנו חושבים על כל הסיוע הזה כעל פינוק וסולידריות: כולנו יחד בדבר הזה. הנה, פצצות נופלות גם על אזרחים וגם על חיילים, ובאותו מרחב.
אולם יש כאן גם חלוקת עבודה ברורה שנחשפה היטב באפיזודה בלטרון. העסקה היא: יורים עלינו, אנחנו נכנסים להיסטריה, "בהצלחה גבר". הפינוק הזה הוא דרכו של הציבור לבקש הגנה ממי שאמור להגן עליו.
זוהי תשובתי לנציג מאט"ל ששאל היכן הסולידריות בימי שגרה. זוהי לא רק סולידריות. זהו סוג של פרוטקשן מרצון שהציבור משלם לצבא בשעת מצוקה. בשעת מצוקה לא חוסכים; משלמים לבריון השכונתי שיעשה סדר, והבריון השכונתי הוא אנחנו.
בהצלחה גבר?
בהצלחה ילד.
