אני מאמין בשתי מדינות לאום לשני עמים; אינני מעוניין במדינה דו-לאומית אשר תסכן את עצם קיומה של ישראל כבית לאומי לעם היהודי. עם זאת, ישראל חייבת לבצר את היותה מדינה יהודית ודמוקרטית גם אם לא יימצא פרטנר פלסטיני אשר יאפשר לה לעשות זאת, מכיוון שזהו אינטרס עליון שלה עצמה. הבטחת יהודיוּתה של מדינת ישראל מחייבת הישענות על צה"ל. הבטחת הדמוקרטיוּת שלה מחייבת את סיום מצב הכיבוש בשטחים.
מפלגת העבודה, שבעבר נשאה את דגל השלום והבטחון, אינה מהווה עוד אלטרנטיבה שלטונית. היא ממשיכה לדחוף למשא ומתן מבלי קשר להתפתחויות מסביבנו, וממשיכה להתייחס לרשות הפלסטינית כאילו היא מייצגת את העם הפלסטיני, אף שחמאס שולט בעזה ויורה רקטות על ישראל מפעם לפעם. אם ברצונה להשיב אליה את אמון הציבור ביכולתה להוביל מו"מ מדיני כמפלגת שלטון, עליה להכיר בכשלונות העבר, בעיקר אלה שהיא נושאת באחריות להם, ולהתוות דרך מדינית רעננה ובו בזמן גם ריאלית.
הסכמי “אוסלו” הכזיבו. ציפינו לתהליך שיבנה בהדרגה רשות פלסטינית מושלת ויציבה. בהמשכו הייתה אמורה לקום מדינה, עם גשר יבשתי בין חלקיה, שתתקיים בשלום לצדה של מדינת ישראל. ציפיותינו נכזבו. ה”התנתקות” מעזה שכולנו תמכנו בה הכזיבה גם היא. ציפינו שהרשות הפלסטינית תנצל את ההזדמנות ואת העצמאות למשול ללא נוכחותנו, בלי מחסומים ובלי חיילים. לא כך קרה.
אולם לא רק הפלסטינים חטאו. ישראל, ובייחוד על רקע ההיסטוריה של העם היהודי, מחוייבת למוסר ולערכים אנושיים בסיסיים. אם היא מוצאת את עצמה מנהלת שתי שכבות שלטוניות בעלות מערך חוקים נפרד בשטחים, האחת עבור האזרחים היהודים והאחרת עבור הערבים, היא מקיימת אפליה פסולה השוחקת את ערכיה עד כדי אבדן צלם אנוש. דמוקרטיה וזכויות אדם בסיסיות מעוגנות, יש לזכור, גם בערכי היהדות. זהו אינטרס ישראלי טהור לסיים את המצב הזה, ללא קשר להתנהגותו של הצד השני; כבר בן גוריון אמר כי אין זה חשוב מה הגויים אומרים, חשוב מה היהודים עושים.
ברור, אם כן, כי ישראל לא יכולה להיות מדינה ערכית, יהודית ודמוקרטית, ולהשתייך לקהילה הבין-לאומית, כל עוד מפעל ההתיישבות בשטחים עומד בעינו. הסטטוס קוו מסוכן משני היבטים: הוא נוטל את היזמה מישראל וגורר אותה לסדרה מתמשכת של תגובות, והוא עלול להתרסק בכל רגע נתון. ישראל ניצבת בפני ברירה קשה: לספח את השטחים ולהעניק שוויון זכויות מלא לפלסטינים, או לפנות את השטחים. ההשקעה האדירה של ישראל ביהודה ושומרון, שגם ממשלות השמאל אחראיות לה, היא לא רק מיותרת אלא גם מזיקה.
המשמעות המיידית של חזרה לערכי המוסר היהודי והאנושי היא לחדול לעודד את אזרחי המדינה להתיישב בשטחים ולאמץ באופן מיידי את חוק פינוי-פיצוי, שיאפשר למתיישבים שמעוניינים בכך לחזור לישראל הריבונית כבר עתה. בהמשך התהליך תפנה ישראל יישובים אשר מונעים רצף טריטוריאלי סביר וחופש תנועה לפלסטינים. הגבולות הסופיים בין המדינות ייקבעו במשא ומתן והסדר קבע.
עם זאת, ניסיון העבר מלמד אותנו שאי אפשר לסמוך על גורם אחר שיבטיח את בטחוננו בשטח שנסוגנו ממנו. החלופות של חומות גבוהות, ירי מרחוק, חיסולים "ללא מגע יד אדם", הפצצות מהאוויר או הסתמכות על גורמים בין-לאומיים אינן יעילות ויובילו את ישראל למצב שהיא חווה כיום בגבול עם עזה. משמעות הדבר היא כי ישראל תהיה חייבת להשתמש בצבאה, שהוא הבסיס האיתן לבטחונה ולעצם קיומה, כדי להבטיח שטרור וכאוס לא יחדרו לשטחים שיפונו. אם תצטרך ישראל לפנות יישובים באופן חד-צדדי, כאמור לעיל, הם יפונו מתושביהם בלבד, וצה"ל יישאר לשאת באחריות הבטחונית על השטח עד שיימצא גורם שיעשה זאת במקומו ועד אשר יתברר שהוא ממלא את תפקידו היטב. אולם גם לאחר הקמת מדינה פלסטינית בהסכמה יידרש צה"ל לעמוד על המשמר ואף להתערב במקרה הצורך.
מדינה בת קיימא תחייב את הפלסטינים להעמיד ממשלה ייצוגית המוכנה לחיות בשלום לצד ישראל ורוצה ויכולה למשול בשטחה. אחרת לא יהיה טעם לחתום על הסכם קבע ולהגיע ל"סוף הסכסוך". המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת: לא יהיו בה רקטות, טילים וכל אמצעי לחימה המהווה איום משמעותי על בטחונה של מדינת ישראל. עצם הכנסתם של אמצעי לחימה כאלה תיחשב סכנה פוטנציאלית למשילות המדינה הפלסטינית ותחייב התערבות צבאית מיידית של מדינת ישראל.
כיום אבו מאזן הוא פרטנר להידברות ולחיזוק הרשות הפלסטינית, בניית מנהיגות ופיתוח כלכלי, אולם עדיין אינו פרטנר לחתימה על הסכם קבע. ישראל חייבת להמשיך בהידברות ובשיתוף הפעולה עם הרשות כדי לחזקה ולעודדה להצמיח גורמי מנהיגות חדשים. שיתוף פעולה כלכלי אמיתי, שיסיר חסמים ביורוקרטיים ואחרים מהצד הישראלי, יחזק את התשתיות בשטחים ויכין את הרשות הפלסטינית לעצמאות. משא ומתן על הסדר קבע, שבו ייכללו הסוגיות הקשות כמו גבולות, ירושלים והפליטים, יחל רק בסוף התהליך הזה, משום שאסור שכשלון אפשרי במו"מ יעצור את בניית הבסיס הכלכלי והמוסדי של המדינה הפלסטינית העתידית, כפי שכבר ארע בעבר.
את רוב תהליכי השינוי יכולה ישראל ליזום באופן כמעט בלתי תלוי בהתנהגותו של הצד השני. לצופה מן הצד ייראה כאילו ישראל רק "נותנת" והפלסטינים רק "מקבלים". אולם חשוב לזכור כי ישראל היא בעלת הכוח והעוצמה. היא זו שיישבה יהודים בשטחים בעוד הפלסטינים נותרו חלשים, כבושים ומדוכאים. בסיום התהליך יקבלו הפלסטינים הזדמנות למדינה בת-קיימא, וישראל תזכה בחזרה בערכיה היהודיים והמוסריים. לא רק שהיא יכולה לפעול, היא מצֻווה לעשות כן.
תומר ישראלי הוא יזם ומפתח תוכנה, חבר מליאת המועצה האזורית מרום הגליל ומפקד גדוד ההנדסה של חטיבת המילואים הראל. לאחרונה הגיש את מועמדותו לראשות מפלגת העבודה.
