תוצאות ההשתלטות בכוח על ה"מאווי מרמרה" לא הייתה הפעם הראשונה בה הסתבכות בלב ים השפיעה על יחסי החוץ של ישראל. לחלק הזכירה ההשתלטות על המרמרה את התקיפה הישראלית נגד אוניית הריגול האמריקאית "ליברטי" בזמן מלחמת ששת הימים, שבה נהרגו 34 מלחים אמריקאים. אחד מניצולי אותה תקיפה אף היה ממשתתפי המשט הראשון לעזה. אף שהשוני בין המקרים הוא רב, קיימים כמה לקחים משותפים.
ראשית, גם ועדות החקירה הישראליות והאמריקאיות שמסקנתן הייתה דומה, ולפיה טעות בזיהוי האונייה ליברטי היא שהביאה לניסיון להטביעה, וגם פרסום המסמכים האמריקאים הרשמיים הרלוונטיים מאותה תקופה, לא השקיטו עד היום את הטענות שלפיהן הפגיעה הישראלית באונייה הייתה מכֻוונת. אלה הגורסים שהייתה זאת מתקפה מכֻוונת טוענים שבאמצעות התקיפה ניסתה ישראל לעכב את ההגעה להפסקת האש על-מנת להגדיל את ההישגים שלה מהמלחמה. הם מתבססים בין השאר על העובדה שהייתה תקיפה משולבת של חיל האוויר וחיל הים ולכן לכאורה לא היה מדובר בטעות נקודתית. נראה שגם הפרסום המתקרב של דו"ח ועדת פאלמר אשר ייקבע, ככל הידוע עד כה, שהסגר על עזה היה חוקי אך ישראל הפעילה יותר מדי כוח בהשתלטות על הספינה, לא ישקיט את אלה הגורסים שמה שאירע על המרמרה הייתה מתקפה אלימה על פעילי שלום.
שנית, גם בעקבות פרשת הליברטי עלתה סוגיית בקשת הסליחה וסוגיית הפיצויים. ישראל התנצלה על ה"טעות הטרגית" שעות ספורות אחרי תקיפת הליברטי, והתאמצה לפתור את סוגיית הפיצויים לנפגעים במהירות. ההנחה הישראלית באותה תקופה הייתה שהשתהות בנושא תוביל להגדלת הדרישות ולהתבצרות בעמדות הצדדים. הגיון דומה רלוונטי גם ביחס למשבר עם טורקיה, ולכן טועים אלה המבקרים את ממשלת ישראל על כך שניסתה מספר פעמים, ועודנה מנסה, להגיע לפשרה.
שלישית, אתר האינטרנט שהוקם על-ידי הניצולים ומשפחות הנפגעים של האוניה ליברטי, על-אף שהוא מצהיר על חוסר קשר בינו לבין אתרים וארגונים אנטישמים, משמש פלטפורמה נוחה לתקיפת ישראל על-ידי ארגונים כאלה. ברור שהיכולת של ממשלת ישראל להשפיע על התארגנויות מסוג זה הוא מוגבל, אולם בכל זאת, ישראל יכולה וצריכה להציג לקהל הרחב את עמדותיה הרשמיות, וכך אכן נעשה, בין השאר באמצעות אתר האינטרנט של ועדת טירקל. המאבק ההסברתי אינו על המשוכנעים בעמדתם, אלא בעיקר בקרב אלה שדעתם אינה מגובשת והם מחפשים מידע. זהו מאבק נמשך, ומסיבה זו יש גם להמשיך ולתחזק את האתר לטווח הארוך.
ולבסוף, לאורך השנים ניסו גם ישראל וגם ארה"ב להצניע את פרשת הליברטי והתאמצו לפתרה במשותף. הדבר מעיד על עומק היחסים בין המדינות. לעומת זאת, אלה המתנגדים להתנצלות מצד ישראל סבורים כי חוסר הגמישות של טורקיה מעיד על עוינות יסודית המאפיינת את המדיניות הטורקית ביחס לישראל בשנים האחרונות. עם זאת, העובדה שבעקבות לחץ מצד ממשלת טורקיה החליט ארגון ה-IHH שלא לשלוח שוב את המרמרה, דבר שתרם לכשלון המשט השני, מהווה אינדיקציה משמעותית לכך שהעמדה הטורקית ביחס לישראל איננה חד-משמעית. להיפך, חלק מהשלכות "האביב הערבי", כמו גם לחץ מצד ארה"ב, דווקא תורמים לכך שטורקיה מפגינה כיום עניין בשיקום היחסים.
גם אם ישראל וטורקיה יצליחו להגיע להבנה בסוגיית המרמרה, שתי המדינות מפוכחות ויודעות שהיחסים לא יחזרו למצב ששרר ביניהן בשנות התשעים, ואפילו לא קרוב לכך. כך למשל, גם אם המצב בסוריה יחריף ויצריך רמה מסוימת של שיתוף פעולה ישראלי-טורקי, שיתוף פעולה כזה יהיה מוגבל עקב חוסר האמון הגדול בין הצדדים. עם זאת, התמודדות מוצלחת עם סלע המחלוקת סביב פרשת המרמרה יכולה לתרום לבנייה מחדש של האמון שאבד, ולהביא בטווח הארוך לשיפור משמעותי יותר ביחסים.
ד"ר גליה לינדנשטראוס היא חוקרת במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). תחומי המחקר שבהם היא עוסקת: מדיניות החוץ הטורקית, סכסוכים אתניים, התערבויות צבאיות ופזורות אתנו-לאומיות.
