במהלך מבצע 'צוק איתן' הופגזנו לא רק בקסאמים אלא גם בים של פרשנויות בזמן אמת. למרות זאת — ואולי בגלל זאת — אנחנו יוצאים מהמבצע בהרגשת חמיצות. לאו דווקא בגין תוצאותיו, אלא בעיקר בגין מה שהבנו ומה שלא הבנו ממה שהתרחש במהלך הקרבות, ובגין הנפתולים הצפויים במו"מ להסכם ארוך-טווח.
בחינה של הדברים מפרספקטיבה מרוחקת יותר מעלה כי שני הצדדים לא יזמו את המבצע אלא הידרדרו אליו מתוך דינמיקה הדדית של הסלמה. לכן הוא גם נמשך זמן רב יותר מששני הצדדים התכוונו לו. הספרות המחקרית על הטיות אנושיות בשיפוט וקבלת החלטות יכולה להועיל לנו בהבנת כשלי החשיבה האסטרטגיים שהובילו לכך ואולי גם לסייע לנו להימנע מהם במהלך המו"מ.
אחת התרומות החשובות של תחום מחקר זה, שאת יסודותיו הניחו החוקרים ישראלים דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, היא ההבנה שכולנו נתונים, מדעת ובעיקר שלא מדעת, להטיות קוגניטיביות שיטתיות (biases) במגוון רחב של תחומים. הטיות אסטרטגיות בתהליכי חשיבה והחלטה של מנהיגים מוליכות אותם לדינמיקה של הסלמה הדדית, ובמבצע "צוק איתן" ניכרו הטיות כאלה הן אצל המנהיגות הישראלית הן אצל מנהיגי חמאס.
כשל המוליך להסלמה גם כששני הצדדים אינם מעוניינים בה נובע מ"הטיית הייחוס הבסיסי", שבה פעולותיו של האחר (ובמקרה זה, תוקפנותו) נתפסות כקבועות ומיוחסות לטבעו האמיתי, בעוד שפעולותינו שלנו נתפסות כגמישות ונובעות ממצב אובייקטיבי. שני הצדדים נוטים להיכשל בהטיה זו, ולכן הם שופטים את המצב ככזה שאינו מותיר להם ברירה אלא להגיב. כך נוצר מעגל של הסלמה המזין את עצמו.
במצבים כאלה קשה מאוד למי מהצדדים להעביר מסרים פייסניים לצד השני אף אם הוא מעוניין בכך. כאן מעורבת הטיה קוגניטיבית אחרת הקרויה "אשליית השקיפות", שבה אנו משלים את עצמנו כי האיתותים החיוביים שאנו מעבירים לצד השני הם שקופים ומובנים לו. התוצאה היא, כמובן, תחושה של עלבון צורב בצד המעוניין בפשרה. הטיית "אשליית השקיפות" בין ישראל לחמאס יכולה להוביל דווקא להתעצמות העוינות ואי האמון ההדדיים בין שני הצדדים. הנטיה לשפוט את היריב על פי הצהרותיו לתקשורת מחמירה את המצב, שכן הצהרות שנועדו לצריכה פנימית או להרתעת היריב נוטות להיות קיצוניות יותר מהעמדות הממשיות.
ככל שהתהליך הזה צובר תאוצה מתחפרים שני הצדדים בעמדותיהם ובתפיסותיהם, ואין זה משנה עוד מי התחיל בהסלמה. ההתדרדרות למלחמה הופכת לכמעט בלתי נשלטת.
הנכונות להיכנס למבצע מושפעת גם מ"הטיית האופטימיות", העומדת למעשה בבסיס ההתקדמות האנושית: הנטיה לקחת סיכון גדול מתוך אמונה כי התוצאה תהיה טובה. אלא שכאשר מדובר ביציאה למלחמה נדרש ממנהיגים שיקול דעת שונה מזה של יזם היי טק, מסעדן או מדען, משום שהסיכון – המחיר בחיי אדם ובנזק נלווה – הוא קשה מנשוא. ערב המבצע היו לשני הצדדים הנחות אופטימיות מוגזמות ביחס לתוצאתו ולמחיר שישלמו. זוהי טעות אופיינית למלחמות רבות בהיסטוריה האנושית: מחיריהן היו גבוהים יותר משהונח מלכתחילה.
מצב זה מחמיר משום שמלחמות נמשכות גם כאשר לצדדים הלוחמים כבר ברור שהמשך הלחימה לא יעלה בהישגים אסטרטגיים משמעותיים. הסיבה לכך היא שכאשר עומד בפנינו רווח ודאי קטן מול רווח פוטנציאלי שבצדו סיכון מלא אנו מעדיפים "ללכת על בטוח", בעוד שכאשר אנו עומדים לנוכח בחירה בין הפסד קטן לבין הפסד גדול שבצדו סיכוי להיחלצות מלאה נעדיף להמר ולא להשלים עם כשלון. תוך כדי הלחימה הבינו ישראל וחמאס כי תקוותיהם ההתחלתיות להישגים גדולים יותר נכזבו והמחירים שהם משלמים מצטברים, אולם שני הצדדים העדיפו להמשיך ולהמר.
הסיבה הבסיסית להטיות הקוגניטיביות היא שיכולתנו לקלוט מידע ולעבדו היא מוגבלת, ולכן אנו נוטים לשפוט מצבים ולקבל החלטות על בסיס מידע מועט ותפיסות דיכוטומיות. טקטיקה זו היא אמנם חשובה ומוצדקת במצבים של סכנת חיים מיידית ומוחשית בטבע, ולעתים אף בעת קבלת החלטות אחרות, אולם היא מכשילה אותנו כאשר אנחנו עוסקים בבעיות סבוכות.
הרגשת החמיצות שליוותה את סיומו של "צוק איתן" יכולה להיות מוסברת בכך שהממשלה לא סיפקה עם היציאה למבצע הגדרות חד משמעיות של מטרותיו וממילא לא דבקה בהן, כך שבסיומו לא ניתן היה לבחון את התוצאה. אולם במצבים סבוכים זה בהכרח מה שמתרחש. המנהיג צריך לגלות גמישות, לבחון את המטרות הניתנות להשגה בכל מצב ומצב ולעדכן את תפיסותיו גם לגבי נושאים שלא הוערכו כמכריעים לפני המלחמה (המנהרות) אך התבררו ככאלה במהלכה.
תחושת החמיצות נובעת אולי גם מהיעדרו של "רגע שיא" המנציח אירועים שונים בזכרוננו. ב"צוק איתן" לא הייתה "תמונת נצחון", אף לא "תמונת סיום", לא לישראלים ולא לפלסטינים. במצב כזה הרגש הציבורי הוא מעורב: בישראל הוא התבטא בהרגשת חמיצות, ובעזה בנוכחות דלילה ב"מסיבות הנצחון" של חמאס.
כל זה החמיר את הרגשת התיקו, אולם לעתים דווקא חוסר היכולת להציג הישג שיא או אירוע סיום מוחץ הוא שיוצר נקודת התחלה טובה יותר להשגת הסכמים מקיפים ומשמעותיים יותר במו"מ המתנהל לאחר המלחמה. כך היה בסיומה של מלחמת יום הכיפורים, כשישראל ומצרים יכלו לטעון שידם הייתה על העליונה במהלכים מסוימים, אך גם נאלצו להודות שנחלו כישלונות צורבים במהלכים אחרים. דווקא התחושות המעורבות הללו של הצדדים הן שסייעו להצלחת המו"מ להפרדת הכוחות, שהוביל לתהליך שבסופו הושג הסכם השלום עם מצרים.
ההטיות התפיסתיות שמכשילות אותנו בניהול הסכסוך וגורמות לשני הצדדים להילכד בדינמיקה של הסלמה פועלות עלינו גם במו"מ שמתנהל אחריה. אולם בהקשר זה יש להצביע גם על השפעתן של הטיות נוספות.
בכל מו"מ נוטים שני הצדדים להילכד ב"הטיית האגוצנטריות", שמשמעותה היא שכל צד נוטה לייחס אובייקטיביות למערכת התפיסתית שלו ולפרשנות ולמשמעות שהוא מעניק לאירועים. כל צד למו"מ מגדיר לעצמו מטרות שאותן הוא רוצה להשיג, ואז מעגן אותן בטיעונים ועוטף אותן בדימוי של הוגנות. במצב כזה אין טעם לנסות ולהגיע לפשרה על בסיס עמדותיהם של הצדדים, אלא להעביר את הדיון מוויכוח על עמדות לחשיפת האינטרסים של הצדדים ולאפשרויות של מפגשים ביניהם. דיון באינטרסים משותפים מאפשרים את הרחבתו להיבטים נוספים שקודם לכן לא נתפסו רלוונטיים למו"מ, וכך ניתן להגיע להסכם גם כאשר העמדות העקרוניות נותרות מנוגדות. דוגמה טובה לכך הוא ההסכם בין ישראל לבין ירדן על החכרת האדמות החקלאיות בערבה.
במשא ומתן אסטרטגי אורבות הטיות קוגניטיביות נוספות לצדדים: הערכת חסר של גודל ההישג "שלנו" בהשוואה לאלה "שלהם" ושל המחירים ששילמו "הם" בהשוואה לאלה ששילמנו "אנחנו". גם המחיר שצפוי לשלם מנהיג על ויתור מתוך אמון ביריב שמכזיב גבוה מהמחיר שישלם על חשדנות שהובילה להחמצת הזדמנות.
למרות כל האמור לעיל, הממד הרגשי חזק מכל נימוק לוגי בעת דיון בנושאים קריטיים השנויים במחלוקת. לכימיה אישית בין המנהיגים יש תפקיד מכריע ביכולת להגיע להסכמות ולמנוע את פיצוץ המו"מ. על כן מוטב שהם ינהלו את המו"מ כבר משלביו המוקדמים ובמסגרת שתאפשר להם גם מפגשים אישיים בארבע עיניים.
מבחינה זו סיכויי ההצלחה במו"מ על הסכם ארוך טווח בעקבות "צוק איתן" הם קטנים. שני הצדדים, מלכתחילה, אינם מכירים כלל בלגיטימיות של האחר, ומנהלים את המגעים בתיווך מצרי. אם לא ישכילו במהלך המו"מ לפרוץ את המתכונת הזו ולאפשר גם מפגשים ישירים אישיים, ולו חשאיים, הסיכויים שיושג הסכם בר-קיימא הם נמוכים.
עם זאת, בניגוד לסבבים קודמים של מו"מ בין הצדדים, קיימים הפעם שחקנים, נושאים והיבטים חדשים שישפיעו על המו"מ: הנשיא המצרי סיסי, הנשיא הפלסטיני עבאס, וגם מדינות ערב המתונות. לכולם יש עניין דחוף בסיום, או לפחות בהרגעה ממושכת, של המצב בעזה, על מנת לאפשר לישראל למלא תפקיד, ולו מאחורי הקלעים, בקואליציה המערבית-ערבית נגד דאע"ש.
הסתעפותם של האינטרסים המשפיעים ישירות ובעקיפין על המו"מ דווקא מקדמת את הסיכוי לשבירת הדיכוטומיה בעמדותיהם של שני הצדדים ולרקימה של הסכם מקיף יותר מהסכמי העבר. זה עשוי אף להוליך להתקרבות ישראלית-פלסטינית, בבחינת יישום הרעיון של "עזה תחילה". בניגוד להסכמי העבר, שהתבססו על הרתעה הדדית והוליכו את שני הצדדים למלכודת הכשלים של דינמיקת ההסלמה שתוארה לעיל, את ההסכם הבא יש לבסס על מצב חדש של win-win. אחרת, ההטיות הקוגניטיביות שהוליכו את שני הצדדים ל"צוק איתן" יובילו אותם לסבב נוסף ולהעמקת הסכסוך.
ד"ר צבי לניר הוא נשיא מייסד של חברת "פרקסיס" לחשיבה אסטרטגית
