גילוי הדעת שהתפרסם ב־21 באפריל בעיתון הנפוץ לה פריזיאן מסעיר את הקהילה המוסלמית במדינה. גילוי הדעת מבכה את רציחתם של 11 יהודים מאז 2006 בידי "מוסלמים קיצוניים", וחתומים עליו כ־300 אינטלקטואלים צרפתים, ובהם הנשיא לשעבר ניקולה סרקוזי, ראש הממשלה לשעבר מנואל ואלס, והשחקן ז'ראר דפרדייה. רק בשנה האחרונה נרצחו שתי נשים קשישות בשל יהדותן: שרה חלימי וניצולת השואה מיריי קנול. אולם גילוי הדעת אינו מסתפק בהפניית הזרקור אל האנטישמיות האירופית החדשה, המתחוללת בעיקר בקהילות מוסלמיות ויוצרת "טיהור אתני שקט", אלא גם מטיל את האשמה על הטקסט האסלאמי המקודש – הקוראן.
"אנו מבקשים שפסוקי הקוראן הקוראים לרצח ולהענשה של יהודים, נוצרים וכופרים יבוטלו בידי הרשויות התאולוגיות", קוראים החותמים, "כפי שנעשה עם [הפסוקים] הבלתי נהירים בתנ"ך, וכפי שנעשה עם האנטישמיות הקתולית ב[ועידת] ותיקן 2, כדי שאף מאמין לא יוכל להסתמך על הטקסט המקודש כדי לבצע פשע". כמיטב הטקסטים האידאולוגיים בצרפת, גם כאן מסתיים הכרוז במשפט דרמטי: "אנו דורשים שהמאבק נגד פשיטת הרגל הדמוקרטית, שהיא האנטישמיות, תהיה למטרה לאומית לפני שיהיה מאוחר. לפני שצרפת כבר לא תהיה צרפת".
אף על פי שעל גילוי הדעת חתמו גם אנשי דת מוסלמים מתונים, כמו השיח' הצרפתי־תוניסאי חסן שלגומי, רוב מנהיגי הקהילה המוסלמית בצרפת פירשו את הכרוז כמתקפה על דתם והגיבו במגננה. השיח' האלג'ירי־צרפתי דליל בובכר, רקטור המסגד הגדול בפריז, קרא לגילוי הדעת "משפט שדה לא הוגן" ואיים שתוכנו יביא למאבק בין־עדתי בצרפת. נאמן לשיח הרפובליקני הצרפתי, בובכר טען כי "האזרחים הצרפתים המאמינים בדת האסלאם דבקים ברובים בערכים הרפובליקאים ולא חיכו לכרוז זה כדי להילחם, כבר עשורים רבים, באנטישמיות ובאסלמופוביה על כל סוגיהן".
גישה אחרת, המכחישה כל קשר מהותי בין אסלאם להתקפות אנטישמיות, הובעה בדבריו של מרואן מוחמד, מנהל הקולקטיב נגד איסלמופוביה בצרפת. על פי כתבה באתר אל־ערבי אל־ג'דיד, טען מוחמד כי "אין אנטישמיות מוסלמית", כפי שאין "אסלאמופוביה יהודית", אלא רק התנהגויות גזעניות של יהודים או של מוסלמים.
ספק אם טענה זו משכנעת את הצרפתי הממוצע. ספרו מעורר המחלוקת מישל וולבק "כניעה" (Soumission), המתאר תסריט אימים, ולפיו מפלגה הדוגלת ביישום השריעה זוכה בבחירות לנשיאות צרפת ב־2022, היה לרב מכר לאחר שפורסם במקרה ביום שבו התרחשה מתקפת הטרור על העיתון שארלי הבּדוֹ בספטמבר 2015; ובאפריל 2017 זכתה נציגת מפלגת החזית הלאומית מרין לה פן בכשליש מקולות הצרפתים בסיבוב השני של המרוץ לנשיאות נגד עמנואל מקרון.
בדיון באולפן תחנת הטלוויזיה צרפת 24 בערבית היו התגובות מורכבות יותר. חוקר הדתות התוניסאי יוסף אלצדיק טען כי רוב פסוקי הלחימה בקוראן קוראים למגננה ולא למתקפה. הפסוק החמישי בסורת התשובה, הידוע בכינויו "פסוק החרב" והקורא למלחמה חסרת פשרות בעובדי האלילים, הוא בעיני אלצדיק "פסוק היסטורי שאינו ראוי עוד לאנושות". אלצדיק טען כי הוא נפגע בכל פעם שלמעשה טרור מוצמד התואר "אסלאמי".
אולם נראה כי היסטוריזציה של הטקסט (במיוחד של פסוקים שמוסכם על אנשי דת מוסלמים שהם ביטלו את תוקפם של פסוקים קודמים) אינה דרך הפרשנות המועדפת על רוב אנשי הדת. בעודו מכחיש כי הקוראן מכיל פסוקים התקפיים או אנטישמיים, הודה האמאם עבד אלעלי מאמון, מחבר הספר "אסלאם נגד רדיקליות", כי יש בצרפת אמאמים המסיתים לאלימות, אך טען כי רובם מגיעים מהמזרח התיכון. לטענתו, הם מפיצים את משנתם משום שאין בצרפת פיקוח ממשלתי ראוי על הפעילות במסגדים, ובעיקר משום שאין בצרפת גוף פסיקה אסלאמי.
אולם כל עוד צרפת הרשמית עוינת גילויים ציבוריים של דת בכלל, וגילויים של האסלאם בפרט, הדיון החשוב על רפורמה דתית באסלאם יתרחש, ככל הנראה, במקומות אחרים. אולי תצא הבשורה דווקא ממושבותיה לשעבר של צרפת בצפון אפריקה, שם השמעת ביקורת על האסלאם אינה מאיימת על עצם הזהות הלאומית והדתית של קבוצות המיעוט.
כך, למשל, בתוניסיה נבחנים מחדש פסוקי קוראן כדי לאפשר שוויון מגדרי בחוקי הירושה והנישואין, ובמרוקו חנך המלך לפני כמה שנים מכון גבוה להכשרת נשים לתפקיד אמאם ומורת הלכה. שינויים כאלה, כך נראה, מתקבלים בקלות רבה יותר בממלכה שבה שואב המלך שואב את סמכותו מייחוסו המשפחתי לנביא מוחמד, ולא ברפובליקה שבה החילוניות (Laïcité) היא עיקר אמונה.
