ג׳ורג׳ אורוול זוכה לעדנה לאחרונה בעקבות עלייתו של טראמפ והעובדות האלטרנטיביות שממשלו מפיץ. אורוול מזוהה עם החזון הדיסטופי של ממשלים טוטליטריים ששולטים על העובדות ופרשנותן. פחות מוכרת אזהרתו שהאליטה האינטלקטואלית במדינות הדמוקרטיות הקפיטליסטיות מאיימת גם היא על יכולתו של הציבור לקבל מידע ופרשנות אמינים על המציאות.
בהקדמה ל״חוות החיות״, שכתב ב-1945 ופורסמה רק ב-1972, סיפר אורוול על קשייו למצוא הוצאה לספר בבריטניה עקב החשש מפגיעה ביחסים עם ברית המועצות בזמן מלחמת העולם השניה. לאחר מכן פנה לדיון בחופש המחשבה והביטוי בבריטניה. ״הסכנה המרכזית לחופש המחשבה והביטוי בתקופה זו,״ כתב, ״אינה ההתערבות הישירה של משרד המידע או גוף רשמי אחר. אם מוציאים לאור ועורכים דואגים לשמור נושאים מסוימים מחוץ לדפוס, אין זה בגלל שהם חוששים מרדיפה אלא בגלל שהם מפוחדים מדעת הקהל. במדינה זו פחדנות אינטלקטואלית היא האויב הגרוע ביותר איתו נאלץ כותב או עיתונאי להתמודד".
"רעיונות לא פופולריים״, המשיך אורוול, ״עשויים להיות מושתקים, ועובדות לא נוחות להיוותר בחשיכה, מבלי להזדקק לאיסור רשמי". ידיעות חדשותיות "שמבחינת חשיבותן היו מקבלות כותרות גדולות, נשמרות מחוץ לעיתונות הבריטית, לא משום שהממשלה התערבה אלא מתוך הסכמה שקטה כללית ש'לא יהיה זה הולם' להזכיר את העובדה הספציפית הזו.״ ככל שזה נוגע לעיתונים היומיים, הסביר אורוול, קל להבין מדוע: ״התקשורת הבריטית היא ריכוזית מאוד, ורובה נמצא בבעלותם של אנשים עשירים להם מניעים רבים להיות לא ישרים לגבי נושאים חשובים מסוימים.״ אבל סוג דומה של צנזורה סמויה פועל גם בספרים וכתבי עת, כמו גם במחזות, סרטים ותוכניות רדיו, משום ש״בכל רגע נתון ישנה אורתודוכסיה, גוף של רעיונות אותם מניחים שכל אדם סביר יקבל ללא שאלה״. כל אחד שמאתגר את האורתודוכסיה השלטת ״מוצא עצמו מושתק באפקטיביות מפתיעה. דעה שונה כמעט אף פעם אינה מקבלת הזדמנות להישמע״.
בריתות פוליטיות, החשש מדעת הקהל, ריכוזיות התקשורת והשליטה עליה בידי בעלי הון, תפיסות הגמוניות לגבי המציאות: כולן, סבר אורוול, מובילות להסתרת או הצנעת מידע חשוב מעיני הציבור.
אם אורוול היה חי היום, אולי היה מוצא בתימן מקרה מבחן מעניין לניתוח זה. כל 10 דקות מת ילד בתימן מרעב וממחלות הניתנות למניעה, כאלף ילדים בשבוע. סיבה מרכזית לכך היא המלחמה שמנהלת קואליציה בהובלת ערב הסעודית בתימן, הכוללת הפצצות ללא הבחנה על אוכלוסיה אזרחית באמצעות תחמושת האסורה בחוק הבינלאומי, כמו גם מצור המונע הגעת מזון ותרופות חיוניות לתימן. אלו החמירו מאוד את המצב ההומניטרי שהיה קטסטרופלי עוד לפני כן בתימן. למרות זאת, מחוץ למקרי טבח מהדהדים ופשיטות אמריקאיות, מה שקורה בתימן מדווח רק מעט יחסית בתקשורת המרכזית האמריקאית והבריטית (ובעקבות זאת גם הישראלית), וודאי לעומת הדיווחים הנרחבים על סוריה. המלחמה בתימן נותרה המלחמה הנשכחת. מדוע?
הנחה מקובלת היא שהתקשורת פשוט מדווחת על מה שמעניין את הציבור או סנסציוני במיוחד. אורוול, סביר להניח, היה חשדן יותר. הוא היה מצביע על כך שמה שמעניין ומעורר את הציבור מעוצב במידה רבה על ידי התקשורת, והיא עצמה משמשת לרוב צינור להעברת עמדותיהן של אליטות פוליטיות. הוא ודאי היה רואה קשר בין היקף הדיווחים לבין העובדה שבסוריה מבצעי הזוועות הם אויבי המערב, בעוד שבתימן מדובר בבעלי בריתו. הוא היה מציע שגם לעובדה שארצות הברית הייתה יכולה לעצור את האסון בתימן בכל רגע, על ידי הפסקת תדלוק מטוסי הקואליציה ואספקת הנשק והמודיעין, ולכן נושאת באחריות ישירה לו (כפי שיודעים בתימן), יש קשר הדוק לכך.
סביר שאורוול היה מזכיר את הרווחים האדירים שמכירות הנשק לערב הסעודית מניבות לארצות הברית ולבריטניה, את הריכוזיות והמסחריות של כלי התקשורת המרכזיים, כמו גם את נטייתם לשמור על יחסים קרובים עם בכירי הממשל ולהישען ללא ביקורת על מידע המועבר מהם, וכך לאפשר להם לעצב את סדר היום החדשותי. ודאי היה מציין גם את הלוביסטים הרבים בהם ערב הסעודית משקיעה, ואת השפעת הכסף הסעודי על שאלות כמו מי נכנס לדו״חות האו״ם על פגיעה בזכויות ילדים, או מה מדווח בתקשורת הערבית והמערבית. כל אלו, היה אורוול מציע, מאפשרים למסגר את המלחמה כעוד חלק מהמאבק בציר הטרור האיראני או מלחמות הסונים בשיעים, ולהסיט את תשומת הלב מהמחיר שמשלמים ילדי תימן.
הניתוח של אורוול מכוון אותנו לניתוח מוסדי של התקשורת במדינות דמוקרטיות קפיטליסטיות, לא לקונספירציה. במדינות דמוקרטיות מנהיגים פוליטיים, בעלי הון ובעלי אינטרס אחרים אינם מדריכים עיתונאים, בדרך כלל, מה לכתוב ומה לצנזר. הצנזורה היא עצמית, ונשענת על שכנוע עצמי כן בעמדות שמייצרת האליטה הפוליטית והאינטלקטואלית.
אורוול ודאי היה מדגיש, בהקשר זה, את האורתודוכסיה הרעיונית השלטת שעל פיה ארצות הברית, במיוחד תחת המפלגה הדמוקרטית ומנהיגים כמו אובמה ובניכוי טעויות טרגיות פה ושם, היא כמעט בהגדרה כוח של טוב בעולם, מנהיגת העולם החופשי והסדר העולמי הליברלי. שאם יש בה אשמה מוסרית, הרי היא של עמידה מהצד מול רצח המוני, ודאי לא של השתתפות פעילה ומודעת ברצח כזה. אולם סוריה משתלבת יחסית יפה בסיפור הזה, ותימן הרבה פחות. כולנו נוטים להרחיק מהתודעה עובדות שאינן מתיישבות עם הסיפור שאנו מעדיפים. גם דעת הקהל מעדיפה סיפורים על פשעים של אחרים, ובמדינות דמוקרטיות וקפיטליסטיות, כאמור, דעת הקהל מפחידה יותר מכל ממשלה.
לבסוף, אורוול ודאי היה מצביע על כך שיש כאן דפוס היסטורי. למשל, רובנו יודעים שמאות אלפים נרצחו ברואנדה ויוגוסלביה לשעבר כשהמערב עמד מהצד, אך מותם של מיליונים בקונגו, עם קשר ישיר לבעלות ברית של המערב כמו רואנדה ולתאגידים בינלאומיים החומדים את משאבי הטבע העשירים של קונגו, נותר עלום. זוועות שהיו בקמבודיה הקומוניסטית של פול פוט מצלצלות מוכר, אך חיסול כשליש מאוכלוסיית מזרח טימור באותו זמן על ידי אינדונזיה בתמיכה קריטית של המערב הפך להיות עוד מלחמה נשכחת.
בקצרה, אורוול היה מצביע על כך שמה שמדווחים עליו רק מעט בהווה נמחק בהמשך גם מהזיכרון ההיסטורי, וכך מזין את האורתודוכסיה השלטת ואת המלחמה הנשכחת הבאה.
