גם במרוקו, כמו בארצות אחרות באזור, יש לציבור על מה למחות – אבטלה, עוני, שחיתות, יוקר מחיה, בעיות בתחומי הבריאות, הדיור, וההשכלה וריכוז ההון בידי מספר מועט יחסית של אנשים. ואכן לאור מצב זה וכחלק מן השיח הציבורי הכלל ערבי ושרשרת ההתרחשויות בארצות האזור התארגנו קבוצות מרוקניות – בעיקר של צעירים – על בסיס רשתות חברתיות כמו פייסבוק, ויצאו להפגנות ומחאה כנגד הממשלה החל מן ב-20 בפברואר 2011. מחאות ה-20 בפברואר לא הגיעו להיקף גדול כמו בארצות השכנות, אולם האפקט שלהם היה כמעט מיידי. כבר ב-9 במרץ הודיע מחמד השישי בנאום לאומה כי הוא מקים ועדה שתציע חוקה חדשה דמוקרטית יותר, וכי חוקה זו תוצג לאישור הציבור במשאל עם. החוקה אכן נוסחה במהירות על ידי צוותים שמונו בידי המלך, ואושרה ברוב של כ-98% במשאל שנערך ב-1 ביולי.
בין עשרות הסעיפים החדשים נקבע כי המלך ימנה ראש ממשלה מתוך המפלגה שתזכה לרוב בפרלמנט (עד היום מינה המלך לתפקיד את מי שחפץ בו, ללא קשר לתוצאות הבחירות). המלך ימשיך לשאת בתואר "מפקד המאמינים" וישמור על מעמדו כסמכות הדתית העליונה אבל יבוטל הכינוי "קדוש" בהקשר לשמו. השפה הברברית תוכרז כשפה רשמית בצד הערבית, ונשים שעד כה הובטח להן רק שוויון "פוליטי". יקבלו שוויון אזרחי וחברתי. בצד הקלות אלו הובהר כי המלך ימשיך להיות ראש המדינה והצבא, הקבינט יישאר תחת מרותו, פסיקות בית דין ימשיכו להיערך בשמו, הוא ימנה שופטים, ותישמר זכותו לחון אנשים.
פעולתו המהירה של המלך והדמוקרטיזציה שמציעה החוקה החדשה זכו לשבחים בעולם כדוגמה להתנהלות נכונה ולקשב ראוי למחאה העממית – בניגוד לאירועים בשאר מדינות האזור. פעולה זו משתלבת אם כן היטב בדעה הרווחת הן באקדמיה והן בפרשנות הפוליטית הבינלאומית אודות השרידות והפרגמטיות של בית המלוכה המרוקני. יחד עם זאת, ועל אף ההסבר הכמעט אקסיומטי אודות הלגיטימציה של השושלת העלוית בעיני בני-עַמָּה, אין לפתור עצמנו מהסתכלות ביקורתית. מסגרת היחסים בין בית המלוכה לעם אכן חזקה אבל למשא ומתן הממשיך להתקיים בתוכה יש משמעות רבה.
הקבוצה שהובילה את ההפגנות הראשונות ממשיכה את פעילותה תוך שהיא קיבלה בפועל את הכינוי "תנועת ה-20 בפברואר". התנועה, שעדיין מבוססת על קהל צעיר וממשיכה לתקשר דרך הרשתות החברתיות, מארגנת מחאות נוספות. באופן דומה למתרחש במחאה בישראל, היא כוללת כיום תחת מטרייתה מגוון כמעט בלתי אפשרי של גופים. ישנם בה פעילי שמאל, קבוצות הקוראות להקלות בהחלת החוק האסלאמי במרוקו, פעילי זכויות אדם, ארגוני הומוסקסואלים (קבוצת "כִּיף כִּיף") ולאחרונה גם קבוצות ימניות ומפלגת "הצדק והרווחה" האסלאמית. גיוון כמעט בלתי אפשרי זה מנוצל בידי הממשל המנסה להעמיק את הפערים בתוך הקבוצה ולהפנות את מרכיביה זה כנגד זה.
מעניין לבחון את המתרחש במרוקו בהקשרים שונים – זה המרוקני הפנימי, ה"אביב הערבי" הרחב ואפילו המחאה העכשווית בישראל. מבט על מרוקו, שלכאורה צולחת את גל המחאה, מלמד בין היתר על צורות משא ומתן בין שלטון ואזרחים, על מאזני אימה הקיימים בתוך הציבור, על פוטנציאל החתרנות וכוחו, ועל ה"דבק" המחבר את קבוצת המחאה ההטרוגנית.
ניתוח החוקה החדשה מלמד כי במרוקו הממשל בחר שוב לטפל במה שהוא מזהה, על סמך זיכרונו הקרוב, כמוקדי "הפורענות", בדרך ובשפה המוכרות לו עוד מן התקופה הקולוניאלית – שפת הרפורמה. למרות שהמוקד כעת הוא מצוקת דיור, פרנסה ומחאה כלכלית-חברתית, הושם דגש דווקא על רפורמה ביחס לאוכלוסייה הברברית ולזכויות הנשים. מעניין גם להביט על קבוצת המחאה המדגישה שהדבק המחבר את אנשיה השונים (ועדי עובדים, עניים, נוער, מעמד ביניים, אינטלקטואלים רעבים ודתיים) הוא היותם מרוקנים נאמנים השואפים לצדק חברתי במדינתם. גם הם מדברים בשפה המוכרת. הם אינם דורשים הדחה של המלך אלא שיפור בתנאי החיים. שפת הרפורמה ושפת הלאומיות הופנמו אפוא לתוך שפת המחאה.
תנועת המחאה אינה מכוונת את חיציה למלך עצמו אלא בעיקר למנגנון הנמצא סביבו – ראש הממשלה, שר האוצר ושרים בכירים. ברבות מהפגנות קבוצת ה-20 בפברואר ניתן לראות כרזות הקוראות לפיטורי ראש הממשלה עבאס אלפאסי, מזכירו הפרטי של המלך ומנהל עסקיו מחמד מוניר מג'ידי (המכונה M3), או נציג המלך במשרד הפנים וראש מפלגת "האותנטיות והמודרניות" פואד עלי אלהִמה. הקריאות לסילוק והענשת ראש המדינה שנראו בתוניסיה, לוב, מצרים וסוריה לא הועלו במרוקו. קיימת דרישה שהמלוכה תהפוך למלוכה חוקתית דוגמת אנגליה או ספרד, אך אין דרישה לביטולה.
דגם משא ומתן זה בין השלטון לעם המרוקני התגבש לאורך שנים ויש לו שורשים היסטוריים עמוקים. באופן היסטורי, המלך, על אף שהוא רודה בעם, נועץ בקבוצת חכמי דת המתפקדים כשומרי מוסריותו. מעבר לפוליטיקה הוא נתפס גם כמנהיג דתי, דמות אב לאומה המרוקנית ומתווך על. ככזה הוא מתמרן באופן שהכשלים מוטלים על פקידיו ושריו וההצלחות נרשמות לזכותו. מצד אחד מחאות והפגנות – וכאלה היו רבות מאז ומתמיד – מדוכאות ביד חזקה. מצד שני המלך קשוב לרחשי הציבור ומעורבותו בכל תחום מודגשת ללא הרף. יחד עם זאת במידה ויש כישלונות, טענות או שחיתויות, האשמה מנותבת לממשלה ולראשה, לשרים, לפקידים ולמפקדי הצבא.
המחאה האחרונה מלמדת על אותו קשב של המלך לרחשי הציבור – ההפגנות ב-20 בפברואר, על אף שלא תפשו ממדי ענק – הובילו מיידית לשינוי החוקה. אולם חשוב לציין כי תנועת ה-20 בפברואר לא הסתפקה בנאום המלך מ-9 במרץ. לדעת חבריה העובדה שהמלך הוא זה שמינה את ועדות ניסוח החוקה מלמדת כי היא אינה דמוקרטית. בהמשך, משפורסמה טיוטת החוקה, טענה התנועה כי המלך שימר את כוחו וכי העדכונים שנערכו אינם יוצרים חוקה דמוקרטית בהרבה מקודמתה. המשא ומתן בין בית המלוכה לעם ממשיך אם כן את פעולתו.
______________________
ד"ר אורית ואקנין-יקותיאלי ערכה מחקר אנתרופולוגי היסטורי על העיר פאס (פז). היא מלמדת היסטוריה של המזה"ת וצפון אפריקה באוניברסיטת בן-גוריון ובמכללת אחווה.
