החודש הסעיר הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, את השיח הציבורי בישראל, בעולם הערבי ובתקשורת הבין-לאומית פעמיים. הראשונה כאשר התייחס לחיסול מפגעים פלסטינים, והשניה כאשר התבטא בזכות גירושם של ערבים מישראל.
בפעם הראשונה יצאה התקשורת הממסדית בכותרות ענק על הרב הראשי שקבע כי מצווה להרוג סכינאים פלסטינים, תוך שהוא מותח ביקורת על עמדותיהם הרכרוכיות, לכאורה, של הרמטכ"ל ושל בג"ץ בעניין. מלשכת הרב נטען, ובצדק, כי עיקר דבריו הוצא מהקשרו: הוא דיבר על הלכות שבת, והסביר כי גם אם יודעים מעבר לכל ספק שמחבל מפגע שנתפס הוא מזרע עמלק, אסור להרגו בשבת ויש לחכות עד מוצאי שבת. ומכיוון שרק כאשר המשיח יגיע נדע בוודאות מי מזרע עמלק, אסור להרוג את המחבל כלל, ויש להותירו בכלא עד בוא המשיח. אגב אורחא אמר הרב יוסף כי כאשר המחבל מניף את סכינו לתקוף מותר להרגו, בבחינת הבא להרגך השכם להורגו. עם זאת, לאחר שנוטרל אין לפגוע בו אף אם הוא מזרע עמלק, כאמור.
בניכוי ההקשר ההלכתי והטרמינולוגיה הדתית, אלה היו בדיוק דבריו של הרמטכ"ל בפני תלמידי תיכון. במלים אחרות, מפקד הצבא והרב הראשי הספרדי מסכימים על עקרון מאוד הגיוני ומוסרי: סכנת חיים מיידית וברורה מצדיקה ירי כדי להרוג. אחרי שהתוקף נוטרל – לא. אולם הרב יוסף לא התאפק וחגג על חשבון הרמטכ"ל ובג"ץ; בדיוק כפי שחגגו על חשבונו, לאחר מכן, בתקשורת המקומית והזרה. זאת אף שאייזנקוט אמר בדיוק את אותם הדברים, ואף שבג"ץ מעולם לא הרשיע אדם שירה במחבל שעמד לתקוף אותו. הרב יוסף עשה זאת, כמדומה, כדי "לעשות סיבוב" על שמאלנים וליברלים; למה לא להקניטם כשאפשר, גם כשלא חייבים, גם כשזה לא נכון?
ועל זה אמרו חז"ל: על דאטפת אטפוך.
הסערה התקשורתית השניה התחוללה בראשית שבוע זה, כאשר הרב יוסף צוטט באמרו כי מבחינה הלכתית מותר לגוי לגור בארץ ישראל רק אם קיבל עליו את שבע מצוות בני נוח. "אם הייתה ידנו תקיפה", הוסיף הרב הראשי הספרדי, "אם היה לנו כוח שלטון, גויים לא צריכים לגור בארץ ישראל. אלא מה, ידנו לא תקיפה. מחכים למשיח צדקנו, שתהיה הגאולה השלמה והאמתית ואז יעשו את זה". הוא הוסיף כי גויים המקיימים שבע מצוות בני נוח יכולים להתגורר בארץ כדי שיהיו עובדי שירותים של היהודים. לשכת הרב הזכירה, בתגובה, כי הרב התנגד בפומבי לחיסול של מפגע שנוטרל, והבהירה כי הוא קיים דיון תיאורטי במושג גר תושב וכי "אין כל דין בימינו [הדגשה שלי – א"ד] לפיו יש לגרש חלילה את מי שאינם יהודים מארץ ישראל".
לרוב הצער גדלנו, יהודים ומוסלמים, על כך שחכמי דת והלכה מקרב הממסד ומהזרם המרכזי בשתי הדתות אינם מטיפים בדרך כלל לסובלנות ולמתינות כלפי בני הדת האחרת אלא לבדלנות ולגזענות. עד כאן אין חדש, ועל חילול שם שמיים ברבים אין כבר טעם לדבר.
אולם יש בכל זאת עניין בדברים שצוטטו מפיו של הרב יוסף (שמעו כאן את השיעור המלא). דורות של מלמדים ותלמידים של האסלאם והמזרח התיכון בישראל גדלו על "הסכם חודייביה" ועל "קרב ח'ייבר" המפורסמים. הנביא מוחמד, כך למדנו, חתם על שביתת נשק זמנית עם שליטי מכה בחודייביה, שאותה ניצל כדי להתחזק, לכבוש את ח'ייבר מידי היהודים, ובהמשך לכבוש את מכה תוך הפרת ההסכם. בשיח הציבורי והמקצועי בישראל התקבעה הטענה כי כאשר השווה יאסר ערפאת את הסכם אוסלו להסכם חודייביה הוא הכשיר, למעשה, את הפרת הסכם השלום כאשר יתחזקו הפלסטינים, בהתאם ל"תורת השלבים" כביכול.
עתה בא הרב הראשי הספרדי לישראל ומעניק גם ליהודים היתר הלכתי להסכם חודייביה משלהם: "בימינו" אין כל דין המורה על גירוש גויים מישראל, אולם בעתיד, כאשר תהיה ידינו תקיפה ונזכה בכוח שלטון, נוכל לגרש כל גוי המתגורר בארץ ואינו עומד במבחני ההתנהגות שקבעה ההלכה היהודית. כלומר, כאשר האוטונומיה היהודית המסכנה והחלושה הקיימת כיום תתגבר על הכיבוש הפלסטיני ותקים צבא ראוי לשמו עם חימוש מתקדם.
מה לנו כי נלין על הערבים והמוסלמים, אם כן? חכמי ההלכה שלנו ושלהם חושבים באופן דומה. אלה ואלה אינם מוטרדים ממוסר אנושי אלא משיקולי תועלת ומאזני כוחות זמניים. וכך, הכוחות הפוליטיים והצבאיים הסרים למרותם של פוסקי ההלכה משני הצדדים בסך הכל ממתינים להזדמנות שבה יתחזקו דיים כדי לחבל במציאות השברירית שבין הים לנהר, המתקיימת תדיר על עברי פי פחת, ולממש את חזון "כולה שלי".
גם כאשר מוּצאים דבריו של הרב יוסף מהקשרם, מסתבר כי הקשרם אינו משהו שיש להתפאר בו מלכתחילה. ההבהרות ההולכות ונערמות בלשכתו של הרב הראשי הספרדי לישראל אינן מטשטשות את הנחות היסוד הפוליטיות והמדיניות שלו. "כבוד הראשון לציון נוקט מאז ומעולם בדרך מפייסת ומקרבת והוא רחוק מלהציג משנה קיצונית כלשהי […] תורת ישראל היא תורת חיים שמעודדת שלום וסובלנות", הודיעה לשכת הרב. שמא בימינו פייסנות, קירוב, שלום וסבלנות יהודית באים לידי ביטוי בשעבוד הערבים ובדחיית גירושם מהארץ לימות המשיח "בלבד". הזוהי וילה בג'ונגל?
