סרטו של הבימאי הישראלי אודי אלוני, ג'נקשן 48, מספק גם הצצה למקומן ודימויין של נשים בנרטיב הפלסטיני העכשווי. במאמר זה לא אעסוק בצדדים האמנותיים והאסתטיים של הסרט אלא אציע קריאה וניתוח פמיניסטיים ביקורתיים ליצירה.
את גיבור הסרט, כרים, מציג האמן הפלסטיני המוערך תאמר נפאר, שחי בעיר לוד במציאות של פשע, עוני, הרס בתים ואלימות משטרתית. חייו של כרים אבסורדיים, שבורים ושבריריים; בכל רגע עלולים הוא ומאות פלסטינים המתגוררים בלוד לאבד בית, חברים וחיים. הוא עובד בחברת ביטוח, מופיע בתור ראפר מתחיל במועדוני לילה, ומאוהב במונא (שאותה מגלמת השחקנית סמר קובטי), אמנית מתחילה שחיה תחת השליטה והדיכוי של בני דודיה, הלוקחים בעלות על גופה. הוא מאבד את אביו בתאונת דרכים, אמו חוזרת בתשובה, ואחד מחבריו הקרובים נרצח על ידי כנופיית סוחרי סמים.
תפקידי הנשים שבחר התסריטאי, אודי מיברמן, מצדיקים התעכבות. הגיבורה הראשית, אום כרים (בגילומה של השחקנית סלוא נקארה), מופיעה בתחילת הסרט כזמרת חילונית, מודרנית בלבושה ובעיסוקה, אך לאחר חזרתה בתשובה מתחילה להאמין באמונות תפלות ומקיימת טקסים דתיים מוזרים. מותר לתהות מדוע ברירת המחדל ה"נשית" היא כזו, בעוד שהגברים החווים את אותה טראומה (מות האב) נותרים שפויים בדעתם. על פי הסרט, נשים פלסטיניות מגיבות לאסון או משבר באבדן שפיות וברגרסיה תודעתית, בעוד שהגברים נותרים מפוכחים ובדעה צלולה. מכאן אפשר להסיק גם על הנרטיב הפלסטיני: מאחר ששפיות משמעותה אמינות ורציונליות, הגבר הוא היחיד שיכול להנהיג ולהתוות את הדרך.
הבחירה בדת כמפלטה היחיד של אום כרים ונשים אחרות בלוד הוא צרה ומתנשאת. האל הוא זכר, והאשה הפלסטינית תקבל בחירה קלה, זמינה, צפויה ושטחית בעת משבר. היא פאסיבית, כנועה, וגם בשנת 2016 אינה יכולה להושיע את עצמה. זוהי ראיה צפויה ורווחת של האשה הערביה, שבמציאות היא מתפתחת ובועטת, משכילה ומתמודדת עם אתגרים באופן אקטיבי. גם בסרט ממשיכה העין הגברית להתעלם מהקיום, מההישגים ומדפוסי המאבק האלטרנטיביים שיצרו נשים במשך שנים רבות של עבודה חברתית-פוליטית. העיסוק המרושל והמרומז ברצח נשים בלוד רווי מסרים עמומים, מבולבלים ורומנטיים, בעוד שלתופעה כולה אחראים גברים. הצגתו של הגבר בסרט, לעומת זאת, שונה לחלוטין: כרים, הגיבור, הוא היחיד המנסה לשנות את המציאות דרך האמנות שלו. כגבר הוא שפוי, ממקם את עצמו במרחב באופן מקורי ואלטרנטיבי, ולכן ראוי לשלוט.
המזור היה יכול לבוא מדמותה הנשית הצעירה של מנאר, אך לרוב הצער היא משחזרת בדיוק נמרץ את התפקיד הצפוי, הפאסיבי והנשלט של האשה. היא ממתינה למושיע, כרים, שיישא אותה לאשה, יגן עליה מפני האיום של בני דודיה, יהפוך אותה לסיפור הצלחה מסחרר ויעלה אותה לבמה כדי לשיר יחד אתו. מסתבר שאנו, נשים פלסטיניות צעירות, מהוות שעתוק עלוב של הסבתות, האמהות והדודות שלנו. המציאות, כמובן, עולה על כל דמיון קולנועי. נשים השתנו ורכשו ידע וניסיון, אולם ההודאה בכך כרוכה בוויתורים על פריבילגיות גבריות. לגברים, לעומת זאת, יש אינטרס בהמשך הסיפור הישן של יחסי הכוחות, הכולל הצדקה להשתלטותם על השיח והמרחב החברתי והפוליטי.
נשים נעדרות מהנרטיב ההיסטורי-חברתי הפלסטיני בגין ההתעקשות הגברית להציג סיפור במעמד אחד של האקטיביות הגברית והפאסיביות הנשית, סיפור המתעלם מהנשים ומהישגיהן המוכחים בעת המודרנית. סרטים המציגים נשים בצורה פלקטית רק מקבעים את הראיה, ההסתכלות והייצוגים של נשים שאבד עליהם הכלח.