'גרמנים נגד גרמנים', זוהי כותרת ספרו של משה צימרמן. ומתחת, 'גורלם של היהודים 1938 – 1945'. הספר סיקרן אותי כיוון שהשאלה שהוא מעורר מרתקת: בהנחה שיהודי גרמניה ראו את עצמם כגרמנים, מה היו המנגנונים שאפשרו רצף אירועים שאפשר גם לקרוא אותו כמלחמת אחים? מה הזין ומה תחזק מאבק של גרמנים בני דת או מפלגה אחת נגד גרמנים בני דת או מפלגה אחרת?
זוהי ההבטחה הגלומה בכריכה מאחור ובכותרת. בפועל שאלת המחקר המופיעה בפרק הראשון מתריסה כלפי המחקר הקיים. צימרמן (שספרו נכתב במקור בגרמנית) טוען כי למחקרו קדם מחקר שהשכיח את ההיסטוריה של יהודי גרמניה ביחס ליהודי אירופה, ומחק את השנים הללו מההיסטוריה של יהודי גרמניה.
הדברים שלהלן אינם סקירת ספרות ולא ביקורת על המחקר. הם מובאים כאן משום שיש השלכה אפשרית לתשובה שמספק צימרמן על חיינו כיום. אינטראקציות חברתיות מסקרנות אותי, בין השאר כיוון שהן אינן מספקות את ה"ודאות" של מסמך ארכיוני. ציפיתי לחשיפה של אינטראקציות של גרמנים נגד גרמנים, ולכל הפחות לאינטראקציות של גרמנים לא יהודים נגד גרמנים יהודים. אולי אפילו אזכה לראות ניתוח אינטראקציות של גרמנים בעד גרמנים ואולי בכלל גרמנים יהודים נגד גרמנים שאינם יהודים?
אני שואל, מכיוון שזה משמעותי לכל מי שחי בסביבה שבה קיימת טענה לאפליה והדרה, או דרישה ליטול ממישהו את האזרחות שלו. כך בישראל, שבה מושמעות הצעות לשלול את אזרחותם של מגזרים שונים או פרטים שונים לאור מעשיהם ואמונותיהם, וכך גם בירדן, כפי שמופיע בפירוט בסקירה של אסף דוד.
חשיפת האינטראקציות החברתיות, מעבר לחוקים הפורמליים, יכולה לחשוף את המנגנון של הטלת המרות השלטונית על האזרחים. חשיפת האינטראקציות יכולה לחשוף את תהליך הדה-הומניזאציה מבפנים, מצד הקורבן ומצד המקרבן.
אך כגודל הציפייה גודל האכזבה, וכדאי לנסות ולהסביר מדוע. הספר מתאר את השיטה הנאצית ואת המנגנון השלטוני הנאצי. למעשה, כותרת הספר צריכה להיות גרמניה כמדינה נגד גרמנים כאזרחים.
הספר מתאר, בקפדנות של מחקר היסטוריוני, את המנגנון הממשלתי של תהליך ההשמדה. זה תיאור טוב, וסביר להניח שהוא מקצועי לעילא. ובכל זאת, זה תיאור ללא תיאורים של אינטראקציות כמו שחיפשתי. קיימים רמזים לכך, כאנקדוטות קטנות על המדען שלחץ את ידי עמיתיו טרם הימלטם מגרמניה. מוזכרים גם כמה יהודים שניצלו הודות לגרמנים מיטיבים. אך אלה הם בעיקר רמזים ואזכורים משניים.
מה שעצוב הוא שאם ישנן בספר אינטראקציות של פרטים נגד פרטים הן בעיקר של יהודים נגד יהודים. הפרקים המתארים את היקלעותם של יהודים ממזרח אירופה (אוסט יודן) ויהודים מגרמניה למרחב אחד מרתקים. פרק אחד עוסק במרחב של הגטאות, רובם במזרח (למעט מחנה אחד, טרזינשטאט). במרחבים הללו יהודי גרמניה מצאו את עצמם בנחיתות בשל קשיי השפה ובשל פערי המנטליות. פרק נוסף דן בגורלם של הייקים בישראל. היהודים בגרמניה ראו עצמם נעלים על אחיהם האוסט-יודן, אך מצאו את עצמם במרחב שבו המנגנונים המפלגתיים והממשלתיים נתונים בידי האוסט-יודן. הייקים הוקעו והודרו, לא רק בשיח אלא אף במחקר ההיסטורי עצמו. דווקא בישראל מכונים היהודים הגרמנים "ציוני היטלר". פרק נוסף המתאר את היהודים נגד היהודים הוא מינורי יותר ומציין את המשת"פים היהודים בגרמניה גופא, שהיו חלק מהסיבה לכך שרק שליש מה-"צוללות" שרדו ("צוללות" הם יהודים שהחליטו לנסות להיטמע בין אחיהם הגרמנים ללא טלאי צהוב ומגורים במרחב כפוי).
כאמור, כדאי לשאול מדוע הספר הוא יותר גרמניה נגד גרמנים ופחות גרמנים נגד גרמנים.
תשובה אפשרית אחת היא שהמנגנון הנאצי היה יעיל יחסית. בתקופה העיקרית שהספר סוקר, תקופה שמתחילה אחרי ליל הבדולח, יהודי היה דמות כמעט וירטואלית עבור רוב הגרמנים: "הואיל והאוכלוסייה היהודית בגרמניה, כלומר אלו שהמשטר כינה 'יהודים על פי גזע', הייתה בשלהי 1938 פחות מחצי אחוז מכלל האוכלוסייה, מובן מאליו שלא לכל הגרמנים הלא-יהודים היה מגע ישיר עם יהודים גרמנים ועם רדיפתם. גם אם על כל יהודי היו עשרה לא-יהודים שעלבו בו, הלשינו עליו ועינו אותו, עדיין מדובר רק בחמישה אחוזים מכלל האוכלוסייה" (עמוד 139). בהנחה שהמספרים מדוייקים יחסית, אכן, בשנים עליהם מדבר הספר קשה לדבר על גרמנים נגד גרמנים. עיקר הדבר הוא מנגנון ושלטון נגד היהודים.
שווה גם לציין שאנחנו מחפשים כל הזמן אינטראקציות שכמעט מטבען אינן ממוסמכות, ולכן להיסטוריון קשה יהיה לעקוב אחריהן. מי שרוצה אינטראקציות כאלה יכול לפנות לספרות היפה.
תשובה נוספת ומטרידה היא שעבור גרמני באותה תקופה, תחת משטר טוטליטרי, לא התקיים פער בינו לבין המדינה, או בין גרמנים לגרמניה. תחת שלטון טוטליטרי האזרח הוא המדינה והמדינה היא האזרח. או בניסוח אחר, בשלטון טוטליטרי לכל אזרח יש תפקיד במנגנון הממשלתי, ולכן המנגנון הוא סך האזרחים: הפקידים, המלשינים, המשטרה, המפלגה והצבא. אין אזרח ללא תפקיד במנגנון, ולכן גרמניה נגד גרמנים זהה לגרמנים נגד גרמנים.
לפני חודשים ספורים נסעתי לשירות מילואים בערבה. נהג בשרות חובה, שפעם היינו מכנים אותו "ג'ובניק", הגיע לאסוף אותי מירושלים. בחור נחמד מאשדוד. הבחור הנחמד נבהל כאשר ירדנו לכיוון ים המלח והוא החל להבחין במספרי רכב לא צהובים. "אלה ערבים?" הוא שאל בבהלה. "מה, לא ראית בצבא ערבים ומכוניות עם מספרים של הרשות הפלסטינית?" השבתי בשאלה. "לא. מסוכן כאן?" שאל, ובקש שנזדרז לעבור את המרחב המסוכן של צומת הגבעה הצרפתית.
כשהמדינה היא אתה ואתה הוא המדינה, אתה לא יכול אפילו לדמיין מגע מוחשי עם אחר. הזהות בין האזרח והמדינה יוצרת תחושה של שלמות, של מלאות שאין בלתה. האפשרות שיש אחרים, החיכוך עם האחר במרחב שאותו אתה תופס כחלק מן השלמות המלאה, אלו הן חוויות מבהילות ומערערות.
דוגמא חדה לשלמות כזו קבלנו לפני כמה שבועות, בשיחה החשאית שהודלפה בין חברי הכנסת מהימין לבין שגריר ארצות הברית בישראל. כשח"כ דוד רותם שאל את השגריר בכעס, "מתי עמדתם לצדנו?" הוא הביע, בעצם, פחד קמאי מן האחר.
בנימה שונה, הסיום מזכיר לי את הסיום היפה של הספר 'מגילת סן מיקלה' (אני מצטט מהזיכרון): "שמעתי שיש אנשים שלא ראו גמדים מימיהם. קשה שלא לנוד לקוצר הראייה שלהם".
