בנובמבר 2016 פרסם הסוקר האמריקאי ממוצא לבנוני, ג'יימס זוגבי, משאל דעת קהל מהמזרח התיכון לשנת 2016. כמנהגו ראיין זוגבי למעלה משבעת אלפים גברים ונשים בין הגילאים 18—34 משמונה מדינות בעלות רוב מוסלמי באזור: מצרים, לבנון, ירדן, סעודיה, האמירויות, עיראק, תורכיה ואיראן. רוב הנשאלים מהמדינות בעלות הרוב הסוני היו סונים ורוב הנשאלים מהמדינות בעלות הרוב השיעי היו שיעים. בלבנון היו השיעים כ-30 אחוז מכלל הנשאלים.
הנשאלים התבקשו להשיב על שאלות בנוגע למכשולים ליציבות האזורית, מקורות הסכסוכים באזור, הסיבות לקיצוניות והדרכים להתמודד עמה. במאמר נפרד ניתח זוגבי את השינויים שחלו במגמות בדעת הקהל של מוסלמים במזרח התיכון בעשור האחרון.
מעטים הם סקרי דעת הקהל ממדינות ערביות ומוסלמיות, ובפרט כאלה המתפרסמים באנגלית. מכאן החשיבות בסקריו המקיפים והרציפים של זוגבי. עם זאת, רצוי להעלות סימני שאלה ביחס לדגשים השונים בסקר האחרון ולתהות על סדר היום העומד מאחוריהם.
בניתוחיו ובמאמריו השונים טוען זוגבי כי הממשלים בארצות הברית, דמוקרטים ורפובליקנים, מוטים לטובת ישראל, בין היתר משום שאין להם תמונה מלאה של הלכי הרוח בעולם הערבי. סקרי דעת הקהל שלו נועדים לאזן את התמונה ולגוון אותה, במטרה להשפיע על תהליכי קבלת ההחלטות.
אין זה מפתיע, לפיכך, שפרשנותו של זוגבי על ממצאי המשאל החדש ממוקדת בנסיון לקעקע את הטענה כי בין ישראל לבין מדינות המפרץ שורר מפגש אינטרסים נגד איראן. ליתר דיוק, זוגבי טוען כי דעת הקהל הערבית אינה מקבלת את התפיסה הזו. כראיה לכך הוא מציג את העובדה כי מאה אחוז מהנשאלים כפרו באמירה כי ישראל תורמת לשלום וליציבות בעולם הערבי, וכי הנשאלים הציבו את כיבוש האדמות הפלסטיניות בראש רשימת המכשולים לשלום וליציבות במזרח התיכון. אף שזוגבי אינו מטשטש את הירידה בפופולריות של איראן בעולם הערבי, ואת החששות מפעילותה האזורית, הוא סבור כי העוינות כלפי איראן אינה מקרבת את דעת הקהל בעולם הערבי לישראל.
על כך אפשר להעיר כי בעידן הרשתות החברתיות, המאפשרות אנונימיות בהבעת הדעות, ניתן לעתים למצוא תגובות שונות לשאלות דומות לאלו שבחן המדגם של זוגבי, ובעיקר אם אינן מחייבות ברירה בין אפשרויות או מנוסחות באופן קטגורי. למשל, ד"ר חאכם אל-מטירי, איש אקדמיה כוויתי העומד בראש המפלגה הסלפית הכוויתית "אל-וטן", מצא במשאל דעת קהל אנונימי שערך כי ישראל נחשבת לסכנה הפחות חמורה מכולן לעולם הערבי, הרחק לאחר איראן. בדיון ב-Middle East Institute אף אתגר החוקר חסן מנימנה את ממצאיו של זוגבי ביחס למעמדה של ישראל בעולם הערבי, וטען כי על פי נסיונו האישי דעת הקהל הערבית נוטה להבחין בין חילוקי הדעות עם ישראל בנושא הפלסטיני לבין ההערכה כלפיה בנושאים הקשורים לדמוקרטיה ולקדמה טכנולוגית.
ביחס לקיצוניות במזרח התיכון ולהתגייסותם של צעירים לדאע"ש ולארגוני טרור נוספים ניכר כי זוגבי נמנע משימוש במושג קיצוניות אסלאמית, ומסתפק במושגים כלליים כמו "מסרים ורעיונות המקודמים על ידי קבוצות או אנשים בודדים".
בנושא זה בולט פער מופגן בין הנשאלים הסונים לשיעים. הסונים מעדיפים התמודדות עם "מסרים קיצוניים" באמצעות מערכת החינוך, ואינם מתייחסים לאידיאולוגיות ולפרשנויות המהוות השראה למאמינים לכפות מסרים קיצוניים באלימות. מבין האפשרויות השונות המוצגות בפני הנשאלים להתמודדות עם הקיצוניות אין כל זכר לביקורת עצמית, פנים-דתית, ונראה כי לזוגבי ולנשאליו הסונים אין כל עניין להעלות אפשרות לבניית נרטיבים המנוגדים לנרטיבים הקיצוניים. זאת אף שברור שהם מודעים לביקורת הפנימית על הקיצוניות הדתית. לעומת זאת, הנשאלים השיעים, ובראשם האיראנים, מדגישים יותר את תרומתם של אנשי הדת והמטיפים הקיצונים – הסונים כמובן – להקצנה ולגיוס הצעירים לדאע"ש.
נקודה נוספת הראויה לציון היא טשטוש עמדותיהם של נשאלים סונים במדינות בעלות רוב סוני ביחס לדרכי ההתמודדות עם ארגונים קיצוניים. מהממצאים עולה כי ישנה תמיכה ציבורית גורפת במאבק צבאי ובטחוני קשה בארגונים הללו, מה שעולה בקנה אחד עם עמדות ממסדיות. רק בין השורות ניתן להבין כי הנשאלים מקרב החברה האזרחית תומכים ב"שינוי האווירה הפוליטית והכלכלית" במדינותיהם כאמצעי לבלימת התחזקותם של הגורמים הקיצוניים (גם אם לאחר מיצוי האמצעים הצבאיים והמודיעיניים). ללא ספק, מדובר בביטוי מכובס שינעם לעיניהם של המשטרים האוטוריטריים, אף שהביקורת על הדיכוי הפוליטי וההצבעה על תרומתו להקצנה נדונים בהרחבה בשיח הציבורי הערבי.
לצד זאת ממליץ זוגבי למנוע מצעירים להצטרף למפלגות פוליטיות אסלאמיסטיות (לרבות האחים המוסלמים) במטרה למנוע את הקצנתם. גם זו עמדה שמרנית שאינה מקובלת על רפורמיסטים וליברלים מתונים במרחב הערבי, אך עולה בקנה אחד עם עמדת המשטרים האוטוריטריים המתחזקים.
עניין נוסף המעורר תמיהה הוא היחס כלפי סעודיה, וההסכמה הנלהבת בקרב נשאלים מצרים על תרומתה המיוחדת של סעודיה ליציבות האזורית. זאת בעוד שבזמן עריכת המשאל, בחודשים ספטמבר-אוקטובר, גאה המתח בין מצרים לבין סעודיה על רקע הוויכוח על הבעלות על האיים טיראן וסנאפיר, מלחמת האזרחים בסוריה, המלחמה בתימן ועוד. גם הטענה כי אחת הסיבות להקצנה ולהתגייסות לארגונים קיצוניים בעיראק ובסוריה היא העובדה כי הממשלות אינן ייצוגיות מעוררת תמיהה, משום שברור שהתומכים בטענה זו הם הנשאלים הסונים המקופחים ולא הנשאלים השיעים המרוצים.
זוגבי מעמיק בתשובותיהם של הנשאלים האיראנים, ומשווה בין ממצאי המשאל הנוכחי לממצאי המשאל בשנת 2014. בין היתר הוא מדגיש את הירידה המשמעותית שחלה במידת התמיכה האיראנית במעורבותה של הממשלה בסכסוכים אזוריים, ובייחוד בסוריה – מ-90 אחוזי תמיכה בשנת 2014 ל-24 אחוז במשאל הנוכחי. הפער בין עמדות הממשלות לבין עמדותיהם של אזרחים בולט דווקא בהקשר האיראני, בעוד שאינו נדון, או מטושטש, בכל הנוגע למדינות בעלות רוב סוני.
לסיכום, אף שסקרי דעת הקהל של זוגבי הם מקיפים, חשובים ומספקים הצצה לתמורות שחלו בדעת הקהל הערבית בשנים האחרונות, יש לשים לב להטיות העולות מהם ולבחון את הממצאים בעין ביקורתית.
