האביב הערבי מסתמן כתופעה חברתית ופוליטית בעלת משמעויות מרחיקות לכת. המהפכה עדיין בראשיתה, היא צפויה ללבוש פנים שונות ומגוונות בהתאם לתנאים השונים בכל אחת מהמדינות הערביות, ותזמן תהפוכות ותפניות, חלקן אולי פחות סימפטיות למתבונן הישראלי. עם זאת, ניתן להבחין כבר כיום בכמה מאפיינים חשובים, שתהיה להם השפעה מכרעת על שאלת המפתח: לאן צפוי האביב הערבי להוביל את החברות הערביות, ומה דמותן של המדינות הערביות שנראה לצידנו כאשר ישקע האבק בכיכרות.
מאפיין ראשון הוא היותו של האביב הערבי מהפכת הצעירים, ויותר מכך מהפכת הצעירים המשכילים. מאפיין שני הוא ההתמקדות בבית פנימה. הדיון הציבורי עוסק באופן ברור ומובהק בפגמים ובחוליים של המשטרים הערביים ושל החברה הערבית עצמה, והדרישה היא לשינויים ולתוצאות בבית פנימה. מאפיין שלישי, אשר יצר את שני המאפיינים הקודמים ומסביר את הנחישות, העוצמה וכושר ההתמדה מעוררי ההשתאות של המהפכה הוא הבשלה של תהליכי עומק אדירי כוח בחברה הערבית. תהליכים אלו צברו מסה קריטית במהלך העשור האחרון ויצרו את הכוח המזין ודוחף את המהפכה. הם צפויים להמשיך ולספק למהפכה את כוח ההתמדה שלה בשנים הבאות.
השינויים בעולם המדיה והתקשורת – תחנות הטלוויזיה הלוויניות, רשתות חברתיות באינטרנט וכדומה – זכו כבר להבלטה רבה. אולם אלה הם כלי עזר בלבד. מגמות העומק החשובות יותר הן דמוגרפיות וחברתיות.
התהליך הדמוגרפי החשוב ביותר הוא הגעתו לבגרות של דור "בייבי בומרס" ערבי. השיפור העצום ברפואה ובמצב התברואה במדינות הערביות השונות החל מאמצע המאה הקודמת, תוך המשך שיעורי ילודה ופריון גבוהים ביותר, הביא לכך שבעשורים האחרונים מצטרפים לכוח העבודה מחזורים שנתיים גדלים והולכים של צעירים. במצרים, לדוגמה, כל מחזור שנתי אשר מגיע לבגרות כיום גבוה פי שלושה ויותר מגודלו של מחזור שנתי לפני כמה עשורים. תהליך עומק שני הוא מהפכת ההשכלה בעולם הערבי. שיעור הרוכשים השכלה על-תיכונית גדל פי שישה בארבעת העשורים האחרונים: קרוב ל-30% משכבת הגיל הרלוונטית כיום, מול פחות מ-5% בשנת 1970.
השילוב של שני תהליכים אלו מזרים לשוק העבודה בעולם הערבי, כל שנה, מספרים עצומים של צעירים משכילים המחפשים תעסוקה ההולמת את השכלתם וציפיותיהם – כמיליון בוגרי אוניברסיטאות ומכללות ושני מיליון בוגרי תיכון כל שנה. מספרים אלו גדלים במהירות וצפויים להכפיל עצמם עד סוף העשור הנוכחי. הכלכלות הערביות יוצרות מספר קטן בהרבה של מקומות עבודה מתאימים. התוצאה היא שיעורי אבטלה מבהילים, 35%-40% בקרב צעירים בני פחות מ-30, בהם רבים שנואשו והפכו למובטלים כרוניים שאינם מחפשים עוד עבודה באופן פעיל.
תהליך עומק מקביל, המגביר את עוצמת הנפיצות החברתית של התהליכים הדמוגרפיים הללו, הוא שינוי ברמת הציפיות של דור הצעירים המשכילים לגבי איכות החיים שלהם. ברמה הפרטית והמשפחתית הדבר מתבטא בשינויים עמוקים באורח החיים. במצרים לדוגמה, גיל הנישואין הממוצע כיום הוא קרוב ל-25 לנשים וקרוב ל-30 לגברים. שיעור הפריון, קרי, מספר הילדים שאישה צפויה ללדת לאורך שנות הפיריון שלה, ירד מ-7 ילדים בשנות ה-60 ל-3 ילדים בשנות ה-2000.
ברמה הציבורית-לאומית תהליך זה מתבטא בהצטברות של תסכול עמוק. הצעירים המשכילים רואים מול עיניהם את התעשרותם של אלה הנתפשים כמקורבים לשלטון או כמושחתים, בעוד שהם עצמם נאלצים לגור אצל הוריהם כשהם מובטלים או מצאו עבודה שאינה תואמת את השכלתם, מתקשים להינשא ולהקים משפחה כיוון שאינם יכולים להגיע לדירה משלהם, וצוברים כעס ותסכול.
מנקודת המבט הישראלית, ראוי להבחין במשמעות האסטרטגית של תהליכי עומק אלו. הן המשטרים הקיימים הן משטרים וממשלות חדשות כמו במצרים מודעים לכך כי שרידותם הפוליטית תלויה באופן ברור ומובהק ביכולתם להביא לשינויים ולתוצאות בבית פנימה. נסיונות להסיט את הזעם הציבורי כלפי אויב חיצוני, כמו ישראל או ארה"ב, אף אם יזכו בתחילת הדרך לתמיכה ציבורית, עלולים להיות מסוכנים מאוד מבחינתם. אין נכונות לקבל פגיעה במצב הכלכלי הפנימי כתוצאה מעימות חיצוני, צבאי או מדיני, והמשטר האחראי לכך צפוי לשלם בסופו של יום מחיר פוליטי גבוה.
יצחק גל הוא עמית מחקר במרכז דיין לחקר המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב, חוקר מזה שנים רבות את כלכלת המזרח התיכון ועורך משותף של "אקתצאדי", פרסום חודשי של מרכז דיין העוסק בכלכלת המזרח התיכון. יצחק גל משמש יועץ כלכלי ועסקי לגופים ישראליים ובין-לאומיים ולחברות עסקיות בתחומים שונים של כלכלה ועסקים בעולם הערבי.
