מדינות ערב בצרות. אזרחיהן אינם מצליחים לשבור את חומות הדעה הקדומה, נכשלים בניסיון לתרום אינטלקטואלית לעולם, ונשים ומיעוטים מודרים מהשתתפות בחיי החברה והמדינה. הערבים אחוזים בכבלי הבורות ומנוצלים בידי שליטים העושים בדת שימוש ציני. גרוע מכל, הם לכודים ברשת השקרים והמעשיות שהם טוו לעצמם.
לא. זה אינו ציטוט מדברי נפתלי בנט. דברים ברוח זו כתב כבר בשנת 1968 הפילוסוף וההוגה הפוליטי הסורי צאדק ג'לאל אל-עזם, שנפטר בתחילת השבוע, בספרו "ביקורת עצמית אחרי התבוסה" (א-נַקְד א-דַ'אתִי בַּעְד אל-הַזִימַה). תחת הלם הכישלון הקשה במלחמת ששת-הימים הציעו מנהיגי העולם הערבי תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות להצדקת התבוסה. מעטים הרהיבו עוז לבקר את הסדר הפוליטי ואת הערכים התרבותיים של העולם הערבי. צאדק אל-עזם היה אחד הבודדים שהעלו את הדברים על הכתב והעזו למתוח ביקורת על השלטון.
זמן קצר לאחר מכן הוציא לאור בבירות את קובץ מאמריו "ביקורת החשיבה הדתית" (נַקְד אל-פִכְּר א-דִּינִי). באומץ נדיר בחברה הערבית האוטוריטרית מתח שנית ביקורת על השימוש הנלוז בדת ככלי לפעולה פוליטית ולשלהוב ההמונים. בעקבות פרסום הספר נעצרו הוא והמוציא לאור באשמת לעג לדת והסתה לעימות בין-עדתי, ובילו תקופה בכלא. ספריו עדיין אסורים בפרסום ברבות ממדינות המזרח התיכון.
צאדק אל-עזם, גבר גדול וחייכן בעל עיניים חודרות, נולד בשנת 1934 בסוריה למשפחה המפורסמת והעשירה ביותר בעיר. אבותיו שימשו מושלים במחוז דמשק (שכלל גם את ארץ ישראל) עוד בראשית המאה השמונה-עשרה, וארמונותיהם התחרו בפארם ובגודלם בארמונות פטרוניהם באיסטנבול. אולם צאדק מעולם לא גילה עניין רב בעושר או במעמד. בתום לימודי הדוקטורט שלו שב ללבנון ולימד באוניברסיטה האמריקאית בבירות עד שגורש לגלות. כפטריוט סורי חתר כל חייו לחיות במולדת ולספר לבני עמו את האמת. הוא לא נרתע מרדיפות ומשפטים, נאבק לפרסם את ספריו בערבית, והעדיף הוראה באוניברסיטת דמשק על המשרות שהוצעו לו באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר במערב.
כפוסט-דוקטורנט בפרינסטון בשנות התשעים הצטרפתי לקורס שלימד על התרבות הפוליטית הערבית. במהרה נקשרו בינינו שיחות מעמיקות ומרתקות. הוא ביקש ממני להרצות בכיתה על הפוליטיקה הישראלית, גילה עניין מתמשך בתרבות ובחברה, ואף הביע את רצונו להגיע ולבקר. הוא לא הסתיר מאתנו את ביקורתו על המשטר הסורי, ובעיקר על השכבה השלטת העלווית, שהצטיירה בעיני האריסטוקרט הדמשקאי כחבורה של כפריים חסרי תרבות. אולם דווקא בכך ראה שביב של תקווה. אולי, תהה בקול, אולי הצורך לקבל את השלטון העלווי יפתח בפני הרוב הסורי את האפשרות של פלורליזם פוליטי, ואולי אפילו יסתגלו לרעיון של לא-מוסלמי בשלטון.
באותה תקופה געשו הרוחות באקדמיה סביב ספרו של אדוארד סעיד "אוריינטליזם". המערב האירופי, טען סעיד, חתר מאז ומתמיד להבנות את המזרח, ובעיקר את העולם הערבי והמוסלמי, בדמות ה"אחר" המעוות והמושחת שכנגדו עומדים תרבותו וערכיו הנעלים של המערב. ההבניה הפוליטית-תרבותית הזאת הצליחה מעל למשוער ואומצה אפילו על ידי תושבי ה"מזרח" – במקרה זה הערבים המוסלמים – והייתה למראה עקומה שדרכה הם בוחנים את עצמם.
צאדק אל-עזם דחה את התזה הזאת בתוקף. הפניית האצבע המאשימה לעבר "מערב" ערטילאי וזדוני התפרשה בעיניו כהמשך המגמה של השקר הערבי הפנימי. מספרו של סעיד משתמע כי המערב הוא שסילף את דמותו של הערבי וגרם לפיגור החברתי והפוליטי של המזרח התיכון, ולכן עליו מוטלת האחריות לתקן את המעוות. בעיני אל-עזם הייתה זו כניעה לחידלון של העולם הערבי ולסירוב שלו לקבל אחריות לגורלו ולפעולותיו.
בשנים האחרונות, ובפרט מאז 2011, היה אל-עזם מן הקוראים הנחרצים ביותר לדמוקרטיזציה ולשינוי משטר בסוריה. קריאתו להקים סוריה אחרת, דמוקרטית ופתוחה יותר, מהדהדת עד היום במאבק לשחרר את המולדת מעולו של הדיקטטור בשאר אסד. ב-2012 נאלץ לגלות ממולדתו בפעם האחרונה וקיבל מקלט מדיני בגרמניה, שם נפטר השבוע על שולחן הניתוחים.
צאדק ג'לאל אל-עזם היה חוקר ואינטלקטואל אמיץ שהביט לאמת בעיניים ולא נרתע. חסרים אנשים כמוהו, שם וגם כאן.
