לאחרונה התפתח ויכוח בין אישים שונים בממשלת ישראל לגבי ההתפתחויות הצפויות בעקבות היוזמה הפלסטינית להכרה במדינה פלסטינית באו"ם. שר החוץ, ליברמן, טען שהפלסטינים מתכננים אלימות רחבת היקף ולכן הציע לנקוט כבר עכשיו סנקציות קשות נגד הרשות הפלסטינית כדי להניא את הפלסטינים מתוכניותיהם ה"זדוניות". סגן ראש הממשלה יעלון, לעומת זאת, הזים דברים אלה וטען שההנהגה הפלסטינים מתכננת מחאות בדרכי שלום ותעשה כמיטב יכולתה למנוע מההפגנות לגלוש לפסים אלימים. במקביל מתארגנים צה"ל וכוחות הביטחון האחרים לטפל ההפרות סדר המוניות. השאלה היא, אפוא, מי מן השניים צודק?
התשובה לכך דומה לבדיחה הישנה על הרב ושני המתדיינים עם וריאציה. שניהם צודקים, אך שניהם גם אינם צודקים. הטעות העיקרית בהערכת אפשרות הגלישה מחדש לאלימות הדדית נובעת מקשירתה השגויה לתהליכים הדיפלומטיים באו"ם. לתהליכים אלו יכולה להיות השפעה על לוח הזמנים, אך הם אינם הסיבה העיקרית לחיכוך בין ישראל והפלסטינים. ממילא, במצב הרוח הנוכחי השורר בקרב הציבור הפלסטיני מעטים מאמינים שהחלטה באו"ם תחולל שינוי משמעותי במצבם של הפלסטינים, ובוודאי לא שינוי על הקרקע בגדה המערבית. פוטנציאל הפיצוץ האמיתי נובע מהשילוב שבין הקיפאון המוחלט בתהליך המדיני והעדר כל תקווה לשינוי במצב הכיבוש, לבין אירועי האביב הערבי.
מצב הקיפאון יוצר תסכול עמוק ואיבה המופנית כלפי ישראל שממשיכה בפרויקט ההתנחלויות ללא כל הפרעה בראיית האוכלוסייה הפלסטינית. האביב הערבי יוצר הרגשה בקרב שכבת אוכלוסייה חשובה, הצעירים המשכילים, שהם אינם חסרי אונים וכי יש בידם מכשיר חזק שמאפשר שינוי המצב והשגת יעדיהם הפוליטיים. מכשיר זה הוא מחאות המוניות בדרכי שלום. לכך יש להם דוגמאות למכביר, בעולם הערבי ולמרבה האירוניה גם בישראל עם מחאת האהלים. בגלל הדמוגרפיה הפלסטינית שהתאפיינה בשיעור גבוה של ילודה, שכבה זו של צעירים משכילים היא רחבה.
יעלון צודק וליברמן טועה. ההנהגה הפלסטינית אינה מתכננת הפגנות אלימות, ותעשה כמיטב יכולתה למנוע גלישה לאלימות. יותר מזה: הצבור הפלסטיני שרק החל ליהנות מיציבות, חוק וסדר, והתפתחות כלכלית לאחר סיום האינתיפאדה, אינו רוצה לחזור לכאוס של האינתיפאדה. גם לא תהיה בעיה של ציפיות שאוכזבו, מכיוון שאין ציפיות מפעולות מדיניות כלשהן ובוודאי לא מממשלת ישראל, שיניעו ציבורים רחבים לפעולה.
אולם יעלון גם טועה, וליברמן צודק, בחשש כי התהליך שמתפתח יכול בהחלט להוביל לאלימות רחבת היקף. הדינמיקה שתביא לכך היא פשוטה: במדיות החברתיות ברחוב הפלסטיני מתקיימת כבר מזה זמן רב התארגנות ותסיסה של קבוצות צעירים הרוצות ליזום מחאות נגד הכיבוש. תסיסה זו הופנתה לזמן מה לכיוון של לחץ על מנהיגויות הפתח וחמאס להגיע לפיוס לאומי, וזו הייתה אחת הסיבות המרכזיות להסכם הפיוס.
התהליך שסביב ספטמבר יסייע להפנות התארגנות זו למחאות נגד הכיבוש. הרשות הפלסטינית תעשה כמיטב יכולתה שהמחאות תהיינה בדרכי שלום ולא תגלושנה לאלימות, אבל השליטה האמיתית תהייה בידי הצעירים וההתארגנויות שלהם. אלה גם דוגלים במחאות בדרכי שלום. השאלה היא כמה זמן יכולה להיות מחאה המונית נגד הכיבוש בדרכי שלום בלי גלישה לאלימות. תסריט שבו המון מפגינים צועדים לעבר מחסום קלנדיה בירושלים או התנחלות קרובה לעיר פלסטינית אינו משאיר הרבה ברירות לכוח המגן על ההתנחלות או המחסום. הם ינסו, לפי ההנחיות שקיבלו, להשתמש באמצעי פיזור הפגנות, אולם יש יכולת מוגבלת לעצור הפגנות המוניות ונחושות באמצעים אלו, ולכן יש אפשרות סבירה שהחיילים יפתחו באש. כאשר יתחילו ליפול קורבנות בהפגנות המרחק לשפיכות דמים הדדית מתקצר.
תא"ל (מיל.) שלמה ברום היה מנהל חטיבת התכנון האסטרטגי באגף התכנון בצה"ל. הוא נטל חלק במשא ומתן לשלום עם הפלסטינים, ירדן וסוריה ובשיחות על בטחון אזורי במזרח התיכון, ובשנת 2000 מונה לסגן היועץ לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה. ברום הוא חוקר בכיר במרכז למחקרי בטחון לאומי וראש התכנית ליחסי ישראל-פלסטינים במרכז.
