בית המשפט העליון דחה לאחרונה את הערעור שהגישה המדינה כנגד החלטתו של בית-המשפט המחוזי לדחות את בקשתה לסלק על הסף תביעת נזיקין שהגיש מוסטפא דיראני נגד המדינה. כראש ארגון "ההתנגדות המאמינה" היה אחראי דיראני, אזרח לבנון, להחזקתו של הנווט רון ארד. הוא נלכד בלבנון והיה עצור בישראל בשנים 1994-2004. בשנת 2000 הגיש לבית המשפט המחוזי תביעת נזיקין נגד המדינה בגין עינויים שעבר, לטענתו. הפצ"ר חקר את הטענות וקבע כי אין להן יסוד, אולם בפני דיראני נותרה האפשרות להוכיח את טענותיו במסגרת תביעה אזרחית. דיראני הוחזר ללבנון במסגרת "עסקת טננבאום" והשתלב בפעילות החזבאללה, ולפני החזרתו הבהיר כי הוא עומד על תביעתו.
בית-המשפט העליון נדרש לשאלה האם יש לאפשר לדיראני להמשיך בתביעתו (באמצעות בא-כוחו) על אף הימצאותו במדינת אויב וחזרתו לפעילות עוינת. דעת הרוב, מפי השופטת (בדימוס) פרוקצ'יה והשופט ג'ובראן סברה כי נוכח חומרת הטענות שהעלה דיראני, שעניינן פגיעה חמורה בזכויות האדם שלו בידי רשויות המדינה, אין לסגור בפניו את שערי בית-המשפט. זאת, כמובן, מבלי להכריע בשלב זה בסיכויי הצלחת התביעה. עם זאת, נקבע שאם יצליח דיראני בתביעתו, לא ניתן יהיה להעביר לידיו סעד כספי שייפסק לטובתו עד לסיום מצב המלחמה ושינוי במעמדו של דיראני כ"אויב". השופט מלצר, בדעת מיעוט, סבר שבשל העיקרון המוכר במשפט האנגלי לפיו "אין מבררים תביעתו של אויב", ומכוח פקודת המסחר עם האויב, אין לדון בתביעתו של מי שיצא מתחומי המדינה וחזר לעסוק בפעילות עוינת (להבדיל מעציר או אסיר הנמצא תחת שליטת המדינה).
בשנת 2005 התקבל תיקון לחוק הנזיקים האזרחיים המגביל את הגישה לערכאות המדינה של תושבי מדינות אויב שיצאו מגבולות המדינה לאחר שהשתחררו ממעצר או מאסר, אם חזרו לפעילות עוינת. בית-המשפט קבע כי החקיקה החדשה לא חלה רטרואקטיבית על תביעתו של דיראני. מבלי לדון בנימוקים המשפטיים המפורטים שעליהם נסמכו השופטים, ברצוני להתייחס להלן לשיקולים המדיניים והערכיים העומדים בבסיס המחלוקת בשאלה האם ראוי שבתי-המשפט בישראל ידונו בתביעות כדוגמת זו של דיראני. דיון ציבורי פתוח בעניין זה חשוב גם לאור בקשת המדינה לקיים דיון נוסף בפסק-הדין.
העמדה לפיה אין לאפשר לאויביה של ישראל הנמצאים מחוץ לגבולותיה להתדיין בבתי-המשפט בישראל הינה עמדה סבירה והגיונית: מרגע שאדם עוזב את משמורתה של המדינה (כאסיר או עציר) ושב לעסוק בפעילות עוינת כנגדה מחוץ לגבולותיה, יש לכאורה הגיון רב בעמדה לפיה הוא יאבד את זכות הגישה לערכאותיה.
אולם גם בעמדת הרוב בבית המשפט העליון יש הגיון. ראשית, שיקולי מדיניות תומכים בכך שבתי-המשפט בישראל הם שיכריעו בטענות להפרות חמורות של זכויות-אדם על ידי גורמים שלטוניים ישראליים. פתיחת דלתות בתי-המשפט בישראל לבירור טענות כאלה גם בפני מי שנמצאים מחוץ לגבולותיה תחזק את תדמיתה של ישראל כמדינה דמוקרטית, ועצם נכונותו של אויב להתדיין בבתי-המשפט בישראל מעידה על אמון במערכת המשפט המקומית. בתי משפט זרים ובינלאומיים יימנעו, ככלל, מלהידרש לתביעות כנגד ישראל שניתן לדון בהן בישראל, כך שעצם פתיחתן של דלתות בית-המשפט בישראל לתביעות מסוג זה עשויה לשמש מגן בפני תביעות בפורומים זרים שאינם נוחים לישראל.
שנית, שיקולים ערכיים-מוסריים מחייבים בירור של טענות להפרות חמורות של זכויות-אדם על ידי המדינה כלפי מי שהיה נתון למשמרתה, במיוחד בהתחשב בפערי הכוחות המשמעותיים בין המדינה, שלה סמכויות מעצר וחקירה נרחבות כלפי עצירים ביטחוניים, לבין העצור. היכולת להבטיח שזכויות היסוד של עצורים ונחקרים ביטחוניים יכובדו טמונה במידה רבה בהבטחת זכות גישתם לערכאות. ישראל מחויבת לכך מכוח המשפט הפנימי שלה ומכוח אמנות זכויות-האדם שהיא צד להן. מאחר שנימוקים משפטיים מוצדקים (למשל האיסור הבינלאומי לממן טרור) מתנים את מימוש הסעד הכספי, אם ייפסק כזה, בסיום מצב האויבות, ומכיוון שישנו קושי מעשי בניהול תביעות כאלה ב"שלט רחוק", החשש שבתי המשפט יוצפו בתביעות כאלה או שייעשה בהן שימוש מניפולטיבי אינו גדול.
פתיחת דלתות בתי-המשפט לבירור תביעות כמו זו של דיראני אינה צעד פשוט או מובן מאליו למדינה הנאבקת על קיומה, אולם הוא עשוי לחזק את תדמיתה הבינלאומית של ישראל, את יכולתה להתמודד עם הליכים משפטיים מחוץ לגבולותיה, ולא פחות חשוב מכך – היא עולה בקנה אחד עם ערכיה הדמוקרטיים של מדינת-ישראל.
עו"ד גיל-עד נועם מלמד קורסים במשפט בינלאומי באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת חיפה, במסלול האקדמי – המכללה למינהל ובמכללת שערי-משפט. הוא חוקר במרכז קונקורד לחקר יחסי הגומלין בין המשפט הבינלאומי למשפט הישראלי במסלול האקדמי – המכללה למינהל, ואחראי על הקליניקה לזכויות-אדם הפועלת במסגרת מרכז קונקורד.
