בשנת 1998, שנים ספורות לפני שניצח בבחירות בתורכיה והפך לראש ממשלתה, ציטט רג'פ טאיפ ארדואן משפט מתוך השיר "תפילת החייל" שכתב המשורר התורכי זיאה גוקאלפ בשנת 1912: "המסגדים הם הבריקדות שלנו, כיפותיהם הם קסדות הקרב שלנו, המינרטים הם כידונינו והמאמינים הם חיילינו".
משפט זה, שהיה חלק מנאום פומבי שנשא אז ארדואן, הפך לאחת מהאמירות המפורסמות ביותר שלו. ברבות הימים נראה כי הוא אף מייצג חלק ממדיניות הבנייה העירונית בתורכיה בכלל ובאיסטנבול בפרט: מאז ניצחונה של מפלגת הצדק והפיתוח בבחירות בשנת 2002 חלה עלייה ניכרת במספרם של המסגדים שהוקמו בבירה העוסמאנית הישנה.
מגמה חדשה ובולטת המסתמנת בשנים האחרונות בתורכיה היא בנייה של מסגדי ענק השווים בסדרי הגודל שלהם למסגדים שהקימו הסולטאנים העוסמאניים. ארדואן עצמו הכריז במחצית הראשונה של שנת 2012 על הקמתם של שני מסגדים גדולים כאלה במרחב העירוני של איסטנבול: האחד בכיכר טקסים שבגדה האירופאית – אחד ממוקדי המסחר והתרבות החשובים בעיר; והשני בצ'מליג'ה שבגדה האסייתית, שהיא הגבעה הגבוהה ביותר בצד האסייתי של איסטנבול. האחרון מתוכנן להיות בין המסגדים הגדולים בעולם. בנוסף מסייעת ממשלתו של ארדואן במימון הקמתם של מסגדי ענק נוספים, בעיקר בצד האסייתי של העיר. התוכניות האדריכליות של המסגדים החדשים מושתתות כולן על מודלים של מסגדים עוסמאניים קלאסיים.
באמצעות בנייתם של המסגדים החדשים הללו בתורכיה ובמרחב העירוני של איסטנבול מנסה ממשלת ארדואן להקנות לעיר חזות ניאו-עוסמאנית. המדיניות הניאו-עוסמאנית, המאפיינת את התנהלותה של מפלגת הצדק והפיתוח הן בזירה המקומית הן בזירה הבין-לאומית, מקבלת ביטוי חזותי חדש-ישן בבירה העוסמאנית הישנה. ומדוע דווקא באיסטנבול? משום שהיא נמצאת בנקודת החיבור שבין יבשת אסיה ליבשת אירופה; היא העיר הגדולה ביותר בתורכיה זה מאות שנים; היא בעלת היסטוריה מפוארת, ולמרות שאיננה עוד הבירה התורכית היא ממשיכה להוות מוקד משיכה לאזרחי המדינה ולתיירים מכל רחבי העולם (הרבה יותר מאנקרה, הבירה). ארדואן עצמו אף אמר בנובמבר 2012 שמיזמי הבנייה המבוצעים בעיר בעידודה של ממשלתו נועדו לשנות את המארג האורבני של איסטנבול, במטרה לייצג את תורכיה כמעצמה אזורית עולה.
מיזם הבנייה השנוי ביותר במחלוקת הוא שיקום כיכר טקסים: הוא כולל את שיחזור מבנה הקישלה (מחנה צבא) העוסמאני והקמת מסגד יום שישי בסמוך לכיכר.
מבנה הקישלה הוקם בטקסים על-ידי הסולטאן סלים השלישי בשנת 1806. זה היה מבנה מלבני אשר הוקם סביב חצר גדולה שנועדה לשמש את יחידות הצבא באימוניהן. הקישלה שימש את הצבא העוסמאני עד לנפילת האימפריה והקמת הרפובליקה של אתאתורכ בשנת 1923. לאחר מכן הפך המבנה לאצטדיון הכדורגל הראשון בתורכיה עד שנהרס בשנת 1940, על-פי החלטה של עיריית איסטנבול. במקומו הוקם הפארק הציבורי (Gezi Park) הקטן המשמש את התושבים עד עצם היום הזה.
החרבת הקישלה סללה את הדרך להפיכתו של כיכר טקסים לאזור ההולם את תפיסת עולמו החילונית של המשטר הכמאליסטי: סביב הפארק החדש הוקמו בתי מלון, היכל תרבות על שם אתאתורכ (AKM), מסעדות, חנויות ובתי קפה. גולת הכותרת של הכיכר מאז שנת 1928 היא האנדרטה שבנה הפסל האיטלקי פייטרו קאנוניקה אשר מתארת את מייסדי הרפובליקה התורכית-החילונית, ואשר הפכה לאחד מסמליה המובהקים של תורכיה המודרנית. בשל כך נחשבו כיכר טקסים וסביבותיה במשך זמן רב לאחד ממעוזי החילוניות באיסטנבול. כן משמש האזור מזה כמאתיים שנה כמקום שבו מרוכזות מרבית הנציגויות הזרות בעיר. כל אלה מהווים מקומות מפגש תרבותיים עבור הבוהמה המקומית, עבור אזרחים תורכיים ועבור תיירים רבים, שכולם נהנים לפקוד את האזור בעל האופי הקוסמופוליטי והליברלי. הכיכר משמשת גם כמקום שבו נערכים טְקָסִים, עצרות והפגנות מאז הקמת הרפובליקה ועד ימינו.
לאחרונה החלה עיריית איסטנבול בתמיכתו של ארדואן בשינוי פני הכיכר מתוך מטרה להעניק לו חזות חדשה הקרובה יותר לתפיסת עולמה הניאו-עוסמאנית של מפלגת הצדק והפיתוח. בפברואר 2012 הצהיר ארדואן כי "מפלגת הצדק והפיתוח פועלת להשבת ההיסטוריה שנהרסה. אנו רוצים לאחד בין טקסים לבין ההיסטוריה שלה."
התכנית האדריכלית של שיקום כיכר טקסים כוללת את ביטול הפארק, שיחזור מלא של הקישלה העוסמאני והפיכתו למרכז קניות, מגורים ובילויים המתפרש על-פני שטח של 35,000 מ"ר. על-פי התוכניות יהפוך אזור הכיכר למדרחוב רחב ידיים. בנוסף על כל אלה מתוכננת בסמוך לכיכר גם הקמת מסגד יום שישי בסגנון עוסמאני.
מאז שעיריית איסטנבול פירסמה בכלי התקשורת את תכנית המיזם קמו לתכנית מתנגדים רבים. הטענה העיקרית המושמעת היא ש"תכנית שיקום הכיכר" נועדה למעשה לשנות את האופי החילוני-ליברלי המובהק של הכיכר ולהפכה לאתר המזוהה עם העבר העוסמאני ועם תפיסת עולמה השמרנית-דתית של מפלגת הצדק והפיתוח. המחאות הגיעו לשיאן בשלהי חודש מאי כאשר עשרות אלפי מפגינים צעדו לעבר הפארק שבו מתוכנן לקום מחדש הקישלה במחאה על תוכניות הבנייה החדשות של העירייה ושל הממשלה ומתוך מטרה לשמר את אופיו המיוחד של האזור. המפגינים מחו נגד עקירת העצים בפארק כאקט סימבולי לרצונה של הממשלה "לעקור מהשורש" את אופיו החילוני של האזור.
מחאות רמות נשמעות גם נגד הקמת מסגד יום השישי בטקסים. סביב בנייתו של מסגד זה מתנהל ויכוח ציבורי, ורבים טוענים כי כלל אין צורך במבנה שכזה דווקא בכיכר. ב-31 במאי 2013 הוציא בית משפט מנהלי באיסטנבול צו השהייה לפרויקט השיקום בשל גל המחאות שפרץ סביב העבודות בכיכר.
לאור ההפגנות האלימות שפרצו באיסטנבול נראה כי המאבק על אופיה של תורכיה הגיע לאחד משיאיו. עד עכשיו המחאות נגד מדיניותו של ארדואן היו בעיקר שקטות. אירועי השבועות האחרונים מעידים על כך שרבים בתורכיה אינם מוכנים לקבל עוד את הדרך שבה כופה ארדואן את דעותיו השמרניות על אזרחי המדינה.
נראה כי תחת מעטה הדמוקרטיה מנסה ארדואן לטשטש ואולי אף למחוק את מורשתה החילונית של הרפובליקה וכי הוא מבקש להשיב תחתיה את תפארת העבר העוסמאני – במיוחד באיסטנבול, שהייתה בירת האימפריה. על-מנת להעניק למרחב העירוני של איסטנבול מראה איסלאמי-ניאו-עוסמאני מוכן ארדואן להקדיש משאבים כספיים רבים המכוונים כולם להציג את העיר – הן לאזרחיה והן לזרים העוברים בה – כגולת הכותרת של תורכיה העכשווית, כמדינה בעלת חשיבות איזורית ועולמית עולה.
רבים סבורים אמנם שההחלטה על בניית המסגדים נכונה. אך רבים אחרים – ובכללם גם חלק מתומכיו של ארדואן – מאמינים שתוכניותיו הן בזבזניות, ראוותניות ובלתי-מוצדקות. מי משני המחנות הניצים יאמר את המילה האחרונה? ימים יגידו.
ד"ר דפנה שרף-דוידוביץ' היא חוקרת ומרצה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מחקריה מתמקדים באדריכלות ובתרבות חומרית בארצות האסלאם וכן בלימודי תורכיה
