באירוע הרמת כוסית לכבוד השנה החדשה במשרד החוץ התפאר ראש הממשלה נתניהו כי היחסים ושיתופי הפעולה בין ישראל למדינות ערב הגיעו לשיא חסר תקדים. עם זאת, הוא הזכיר כי היחסים הללו אינם פומביים, ורמז כי החסם המרכזי העומד בפניהם הוא הקפאון במו"מ עם הפלסטינים "ההנחה היסודית הייתה שאם אנו נעשה הסכם עם הפלסטינים, מה שרצינו ועדיין רוצים, זה יפתח לנו את העולם", אמר נתניהו, והוסיף: "אין ספק שזה יעזור, אבל העולם נפתח גם בלי זה, וזה לא מייתר את החשיבות של בחינת מסלולים של תהליך מדיני ונורמליזציה."
נתניהו ביקש לאחוז במקל משני קצותיו. מצד אחד הוא הכיר בחשיבות היחסים האזוריים ובמרכזיותו של תהליך השלום בקידומם, ומצד שני הביע שביעות רצון מההיקף הנוכחי של שיתופי הפעולה בין ישראל למדינות ערב ואמון כי אפשר לפתחם גם בהיעדרו של משא ומתן מדיני. המתח הזה בין נורמליזציה לבין קפאון בא לידי ביטוי גם בעמדותיו של הציבור הישראלי.
לפי מדד מדיניות החוץ הישראלית לשנת 2017 של מכון מיתווים, 35% מהציבור הישראלי סבורים שקידום קשרים עם מדינות ערב צריכה להיות המשימה הראשונה במעלה בסדרי העדיפויות של משרד החוץ, ו-31% סבורים כך ביחס לקידום תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. 70% מהנסקרים סברו כי שיתוף פעולה אזורי בין ישראל למדינות המזרח התיכון הוא אפשרי, נתון הנמצא במגמת עלייה מאז 2015.
עם זאת, כאשר נשאלו הנסקרים על הקשר בין שיתופי הפעולה האזוריים של ישראל לבין התהליך המדיני עם הפלסטינים התגלתה תמונה מורכבת יותר, המזכירה את עמדתו של נתניהו: 48% מהציבור מאמינים שישראל יכולה להשיג פריצת דרך משמעותית עם מדינות ערב גם ללא התקדמות בתהליך השלום, בעוד 39% חושבים שפריצת דרך שכזו תתאפשר רק לאחר התקדמות בתהליך השלום. מבין הנסקרים הערבים אזרחי ישראל, עם זאת, 24% בלבד סבורים ששיתוף פעולה אזורי אפשרי גם ללא התקדמות בתהליך השלום, לעומת 58% הסבורים שהתקדמות במו"מ עם הפלסטינים היא תנאי הכרחי לשיתופי פעולה אזוריים.
במילים אחרות, הציבור נוטה להאמין, כפי שטוען גם נתניהו, כי ניתן לקדם את יחסיה של ישראל במזרח התיכון גם ללא התקדמות במשא ומתן עם הפלסטינים. יחד עם זאת, חלק ניכר בציבור נותר סקפטי, וכן גם הציבור הערבי בישראל. האם האינטרסים האסטרטגיים במזרח התיכון המשתנה יוצרים הזדמנויות חסרות תקדים שגוברות על המחוייבות הערבית לאינטרס הלאומי הפלסטיני, או שמא מדובר במשאלת לב?
בקרב חוקרים ואנשי מקצוע שוררת הסכמה כי מדינות ערב ימאנו לקדם באופן פומבי ומשמעותי את שיתוף הפעולה עם ישראל מבלי פתרון הבעיה הפלסטינית. האינטרס של ראש הממשלה ופוליטיקאים אחרים מהימין לטעון אחרת ברור. אולם מדוע עמדה זו נפוצה גם בציבור?
תשובות אפשריות הן הערכת-חסר של חשיבות הנושא הפלסטיני בקרב מדינות ערב, הערכת-יתר של התלכדות האינטרסים האסטרטגיים של ישראל ומדינות ערב, או תפישה מצומצמת יותר של שיתוף הפעולה האזורי הרצוי והסתפקות ביחסים חשאיים תחת מגבלות.
אפשר להצביע גם על אפשרות נוספת: אף שהציבור הישראלי מכיר בחשיבותו של תהליך מדיני עם הפלסטינים, הוא נותר ספקן לגבי התוצאות האפשריות. בנסיבות אלה, שיתוף פעולה עם מדינות ערביות יכול להיות תחליף ערכי ופרגמטי.
ממצאי סקר מדד השלום של מרכז תמי שטיינמץ והמכון הישראלי לדמוקרטיה מאוקטובר 2017 תומכים בהסבר כזה. 30.9% מהנסקרים היו "מאוד בעד" ניהול משא ומתן עם הרשות הפלסטינית ( 25.3% מהיהודים, 59.2% מהערבים), ו-35.1% היו "בעד" (37.3% מהיהודים ו-23.9% מהערבים). כלומר, 66% מכלל הציבור תמכו בניהול מו"מ עם הפלסטינים. אולם כאשר נשאלו האם לדעתם מו"מ יוביל להסכם שלום, 6.7% בלבד ציינו כי הם "מאוד מאמינים" בכך ו-18.3% כי הם "די מאמינים", בהשוואה ל-42.9% שענו כי הם "לגמרי לא מאמינים" ו-29.9% שענו כי הם "די לא מאמינים" שמשא ומתן בין ישראל לרשות הפלסטינית יוביל להסכם שלום.
מנתונים אלה עולה כי על אף ששני שלישים מהציבור תומכים בקיום משא ומתן עם הפלסטינים, רוב גדול עוד יותר אינו משוכנע בסיכויי הצלחת המו"מ. כאשר ישנו חוסר אמון גורף בתוצאותיו הפוטנציאליות של התהליך המדיני, התמריצים לקדמו בפועל, ובייחוד הנכונות לקחת סיכונים וליישם פשרות, נותרים נמוכים, הן ברמה הציבורית והן ברמה הפוליטית.
הסברה במרחב הפוליטי והציבורי כי תיתכן התקדמות פומבית ומשמעותית ביחסים בין ישראל לבין מדינות ערב ללא התקדמות בתהליך המדיני עם הפלסטינים היא משאלת לב. התמודדות עם חוסר האמון השורר בציבור ביחס לסיכוייו ולתוצאותיו של מו"מ עם הפלסטינים תסייע בהסרת אחד ההסברים לניתוק התודעתי הזה.
