על אף התמונה ההיסטרית המצטיירת בתקשורת הישראלית, רוב הציבור בטורקיה של היום חש אהדה ליהודים וגאווה על הצלתם בעת גירוש ספרד ובמלחמת העולם השנייה (שבה התמונה מכילה גם צללים קודרים יותר). אולם דווקא על רקע זה טענתו האחרונה של מר ארדואן לפיה ישראל יזמה את ההפיכה במצרים, ואף יותר מכך ההוכחות שהביא לכך, בדמות הכרזתו של הפילוסוף הצרפתי ברנאר אנרי לוי ב-2011 שהוא חושש מהשתלטות אסלאמיסטית על מצרים, חושפות משהו עמוק ובעייתי מאד בתפיסת העולם של מר ארדואן עצמו, ומדגישה את האנטישמיות הרווחת בקרב החוגים האסלאמיסטיים של מפלגת הרווחה הוותיקה (Refah Partisi) ממנה הגיע. לא ייפלא אפוא שידידיי הטורקים מודאגים עד מאד. האמירות האנטישמיות הללו מצטרפות לשורה ארוכה של התבטאויות המעלות ספקות לגבי יכולת התפקוד של ארדואן כראש ממשלה.
קשה לדעת מי חיבר את הפרוטוקולים של זקני ציון. כפי שמספר לנו אומברטו אקו בספרו "בית הקברות של פראג," הייתה זו תערובת של קטעי רומנים אנטישמיים מיושנים ודוחות מודיעין שקריים שנרקחו יחדיו לתיאור מפגש סודי של רבנים ומנהיגים יהודיים באישון לילה כדי לתכנן את הרס הציוויליזציה האנושית. הספר פורסם לראשונה ברוסיה ב-1903 והפך מיד לרב-מכר מקומי. בארה"ב הדפיס אותו הנרי פורד בשנות העשרים וחילק כחצי מיליון עותקים למעוניינים, ובאותן שנים תורגם ופורסם לראשונה גם בטורקיה. הגרסאות הראשונות לא זכו כאן לתהודה נרחבת, אולם משנות השישים, ובעיקר אחרי מלחמת ששת הימים, פורסמו עשרות מהדורות ותרגומים. מאז הפכו הפרוטוקולים לאחד הבסיסים המרכזיים של האנטישמיות הטורקית.
במחצית המאה האחרונה התקבלו תיאורי הקנוניה הללו בקרב ארגונים אסלאמיסטיים ופשיסטיים בטורקיה כעובדה. לצדם צמחה סוגה ספרותית שלמה המרמזת על הקשר המסוכן בין היהודים לבין השבתאים והבונים החופשיים. חלק מן הפרסומים אינם נרתעים מלרמוז שאבי האומה, אטאטורק, הוא צאצא של שבתאים או יהודים, וניסיונו להפוך את טורקיה למדינה חילונית הוא חלק מאותה קנוניה. מן העבר השני, באופן אירוני, אפילו מר ארדואן עצמו לא נמלט מהקישור הזה. הספר "ילדי משה" שפורסם על ידי העיתונאי הלאומני אֶרגוּן פּוירַז (שנדון עתה ל-30 שנות מאסר בטענה שהיה מעורב בקשר נגד הממשלה) האשים אותו ואת אשתו אֶמינֶה שהם קריפטו-יהודים השומרים על אמונתם בסתר ומטרתם להוביל את טורקיה לאבדון.
קשה לומר מה מתוך מגוון הספרות האנטישמית הגיע לידיו של מר ארדואן. אנו יודעים שבעלי תפקידים בכירים בממשלה הטורקית ובמפלגת השלטון קראו לא מעט מן הספרות הרעילה הזאת, וחלקם מאמינים שזהו תיאור עובדתי של ההיסטוריה כמאבק בני אור בבני חושך. בעיניהם הקנוניה הזאת מתחברת גם ל"מדינת העומק" שניסתה לשלוט בטורקיה כארגון פשע, ולפיכך גם למחתרת הצבאית שזממה להפיל את הממשלה. באשר לארדואן, העובדה שבצעירותו כתב ושיחק במחזה בשם "מַסקומיה" – ראשי תיבות של מאסונים (בונים חופשיים), קומוניסטים, ויהודים – מעידה שהסוגה הזאת אינה לגמרי זרה לו ושככל הנראה עיצבה את השקפת עולמו.
במשך שתי תקופות הכהונה הקודמות שלו, ולמעשה עד למשט המרמרה, הצליח מר ארדואן להצניע את רגשותיו ומילא תפקיד משמעותי בניסיונות התיווך בין ישראל לפלסטינים ובעיקר בין ישראל לסוריה, אולם אירועי השנה ההיא, ממבצע "עופרת יצוקה" והמפגש הטראומתי עם פרס בדאבוס, ועד לתקרית המשט ב-2010, גרמו לו לוותר על העמדת הפנים. אין זה מפתיע אם כן שמר ארדואן נרתע מלהשיב את יחסי טורקיה-ישראל לתקנם על אף התנצלותו של מר נתניהו.
כאשר פרצו ההפגנות בפארק גזי באיסטנבול והפכו לתנועה המונית, מיהר ארדואן להאשים את "לובי האינטרסים" בדחיפת האירועים, ומקורביו מיהרו להסביר שמדובר בקבוצה של ספקולנטים בינלאומיים שאיש העסקים היהודי ג'ורג' סורוס הוא אחד המובילים ביניהם, ושהקבוצה זממה להפיל את הכלכלה הטורקית. בהקשר זה גם דברי סגן ראש הממשלה, בֶּשיר אַטַלאי, שנאמרו כמעט בהיסח הדעת לקבוצת תומכי המפלגה ולפיהם "הפזורה היהודית" עומדת מאחורי תנועת המחאה, אינם מפתיעים. סביר אפילו להניח שמבוכתו של מר אטלאי הייתה אותנטית. הדברים נאמרו מבלי משים, כדבר מובן מאליו.
אולם ההוכחות שהביא ארדואן להוכחת אשמתה של ישראל – אמירות שוליות של פילוסוף יהודי צרפתי המייצג את עצמו בלבד – חושפים את עומק הבעיה. לא מדובר בישראל בלבד; כלל יהודי העולם הם חלק מאותה קנוניה נגד טורקיה, מצרים והעולם. האמירות האלה, הנאמרות אולי מסיבות פרוזאיות לגמרי, כדי לזכות בתמיכת ציבור הבוחרים חושפות יותר מכל את תפיסותיו באשר לציוויליזציה העולמית, ולפוליטיקה העולמית.
