בימים אלה החל קמפיין עיתון הארץ להבאת שחקן כדורגל ערבי, אזרח ישראל, לבית"ר ירושלים. במאמר הפתיחה של הפרויקט המיוחד, שהושק תחת השם "עד שישחק ערבי בבית"ר", נכתב כי "79 שנים, ובמועדון הירושלמי טרם שיחק כדורגלן ערבי. הגיע הזמן לעשות סוף להדרה". המיזם הזה מעיד בעיקר על החלוקה הטבעית שהתפתחה בישראל בין ה"תפקיד" של עיתון לזה של האוהדים, ובוודאי האוהדים השרופים, ה"אולטראס". אלה, בבית"ר ירושלים ובקבוצות אחרות בארץ, נזכרים יותר בהקשרים של עידוד אלימות במקרה הטוב, ואלימות של ממש במקרה הגרוע, אך לא בהקשר של מאבקים לשינוי חברתי ומדיני.
מבט לעבר מצרים, השכנה מדרום, יכול לשנות את האסוציאציות שלנו בנוגע ל"אולטראס" ולהוסיף מורכבות לדיון הישראלי בנוגע למאבק הפוליטי והחברתי האדיר המתחולל במצרים. הוא יוכל גם לתת לאוהדי הכדורגל הישראלים, כולל ל"אולטראס", כמה נקודות למחשבה – על המחויבות לקבוצת הכדורגל משבת לשבת, ועל כל מה שקורה, בחברה ובמדינה, במהלך השבוע.
הכדורגל במצרים קיבל תפנית מקצוענית בעקבות הגעת הבריטים למדינה בשנת 1882. שתי הקבוצות המפורסמות ביותר במצרים ובעולם הערבי כולו, אל-אהלי וזמאלכ, נולדו אל תוך המציאות הפוליטית הבריטית-מצרית וגם התכתבו איתה. אל-אהלי הוקמה ראשונה, ב-1907, ייצגה את מעמד הפועלים המצרי ואת המאבק האנטי-אימפריאלי ונתמכה על ידי צעירים וסטודנטים. הצבע האדום של הקבוצה ייצג את השאיפה לשחרור, וכך גם סעד זגלול, המנהיג החברתי-פוליטי, שלחם בכיבוש הבריטי ושנבחר בשנת 1909 לנשיא הקבוצה (ולימים הפך לראש הממשלה המצרי הראשון). מנגד, זמאלכ ייצגה את הסיפור ההפוך בדיוק. היא הוקמה בשנת 1911 על ידי עו"ד בלגי, ומיומה הראשון הייתה הקבוצה של האליטות: של קציני הצבא, אנשי המנהל הבריטי ותומכי המונרכיה במצרים. כך גם הצבע הלבן שלה, שייצג את המעמד האימפריאלי הבריטי ואת הקצונה המצרית הבכירה.
בשורשי הקמתן של שתי הקבוצות הללו נעוצים, אם כן, רבים מהאלמנטים והתהליכים שעיצבו את המזרח התיכון במאה השנים האחרונות. זו אחת הסיבות לכך שהיריבות בין אל-אהלי לזמאלכ הפכה כה מייצגת, ולוהטת עד כדי כך שכל אימת שמתקיים דרבי בין שתי הקבוצות נדרשת הגעתו של שופט זר לקאהיר. היריבות הזו מפלגת את כל אוהדי הכדורגל במזרח התיכון: בסוריה, בירדן, בעיראק, ובעצם בכל מקום במזרח התיכון הערבי, אוהד הכדורגל הממוצע תומך בקבוצה מקומית, אולם נדמה שהוא חייב גם לבחור בין אל-אהלי לבין זמאלכ.
ההתכנסות המשותפת של אוהדי ה"אולטראס" של שתי הקבוצות – "אהלאווי" וה"אבירים הלבנים" – בכיכר תחריר בשנת 2011 הייתה, לפיכך, כה יוצאת דופן, עד שהיא לבדה הייתה יכולה להיות סימן מעיד לנפילתו של מובארכ. רמז מקדים לכך ניתן היה למצוא בהקמתם של שני מועדוני האוהדים בשנה מתוחה במצרים: שנת 2007, אז קידם חוסני מובארכ תיקונים לחוקה שהגבירו את האפשרות להעברת השלטון לבנו גמאל. במילים אחרות, תחילתם של מועדוני האולטראס במצרים הקבילה לתחילת סופו של שלטון מובארכ.
מאפייני הקמתם ופעולתם של שני המועדונים הללו היו דומים: צעירים, בעלי מודעות חברתית, שחלק ממנהיגיהם היו על גבול האנרכיזם ושסירבו באופן עקבי להתראיין לתקשורת בפנים גלויות. הם תבעו חירות, הפסקת האלימות המשטרתית והחזרת השלטון אל העם, ובשיריהם ניתן למצוא שורות כמו "משטר, משטר טיפש, מתי תבין שמה שאנחנו דורשים הוא חופש, חופש, חופש". מוחמד גמאל בשיר, שכתב ספר על מקומם של האולטראס במהפכה, מציין כי מאז הקמתם ועד שנת 2011 התעמתו האולטראס של אל-אהלי וזמאלכ עם כוחות הביטחון בעקביות מדי שבוע. הם ספגו מאסרים ללא משפט, הפחדות, איומים ומעצרים, והחשבון בינם לבין המשטר הלך ותפח. שנאתם למשטר ולעושי דברו איחדה בינם לבין שכבות הולכות וגדלות בעם – מובטלים, צעירים ומתוסכלים שסבלו מאותה נחת זרוע.
המנון האולטראס של זמאלכ: שמש החירות
החוויות הללו הלהיטו את הרוחות בתקופה שלפני מהפכת ה-25 בינואר, ובלעדיהן לא ניתן להבין את הדינמיקה שלה. ג'יימס דורסי, אחד הכותבים הבולטים שעוסק ביחסי הגומלין בין כדורגל ופוליטיקה בעולם הערבי, סבור כי התסכול שליכד את אוהדי הכדורגל המצרים בכל שבת היה כר פורה לבניית המחאה נגד השלטון. לדבריו, במדינה שבה חופש הביטוי המועט תוחם לגבולות המסגדים ומגרשי הכדורגל, אין להתפלא כי מובילי המחאה באו בדיוק משורות האחים המוסלמים והאולטראס. כאשר הקבוצות המאורגנות לעילא של ה"אבירים" בלבן ו"אולטראס אהלוואי" באדום עשו יד אחת בכיכר תחריר הם הביאו לידי ביטוי את הדיכוי שחוו במשך ארבע שנים, והובילו רבבות מפגינים בכיכר וממנה. עדי ראיה זיהו אותם משתמשים בבקבוקי מולוטוב ומלהיבים את עצמם בשירים, כשהם מפגינים אומץ בלתי רגיל נגד כוחות הבטחון החמושים בכדורי גומי וגז מדמיע.
שירי המחאה של ה"אהלאוויה" נגד המשטר ומשרד הפנים במהפכת ינואר
האולטראס היו משתפים ביניהם מידע על חסימות כבישים על ידי המשטרה ומובילים את ההפגנה לאזור אחר. לעיתים היו מחליטים להמשיך לצעוד לכיוון כוחות הביטחון, עם תצפיתנים מהגגות, כשהם פועלים כיחידת עילית לכל דבר ועניין. פרט פחות מפורסם מהתמונה המפורסמת של תומכי מובארכ בכיכר, רכובים על גמלים ובידיהם אלות, הוא שהמפגינים בלבן שהתעמתו עמם היו ה"אולטראס" של זמאלכ.
בפברואר 2012, כאשר שלטה במצרים המועצה העליונה של הכוחות המזוינים, אירע אסון הספורט הגדול ביותר בהיסטוריה של מצרים. האולטראס של קבוצת אל-אהלי מחו בפומבי גם נגד השלטון הבלתי דמוקרטי והבלתי נבחר של הצבא, והיו אף שראו בהם את עמוד השדרה והלב הפועם של הפגנות הרחוב ההמוניות נגד מובארכ ונגד האליטה הצבאית שתפסה את מקומו. מצרִים רבים מאמינים כי הצבא החליט, על כן, ללמד את האולטראס לקח. מהומות אדירות שפרצו בסוף משחק בין אל-אהלי לבין קבוצת אל-מסרי בפורט סעיד הובילו ל-74 אוהדים הרוגים, 72 מהם של אל-אהלי, רובם "אולטראס", וכמעט 1,000 פצועים. לאחר מעשה התברר כי אנשי הבטחון בפורט סעיד העלימו עין מאוהדי אל-מסרי שהכניסו לאיצטדיון סכינים ואבנים, וכי עם פרוץ המהומות הם נעלו את שערי האצטדיון.
בין אם תיאוריית הקשר נכונה בין אם לאו, המכה שספגו האולטראס סימנה מחדש את יחסי השלטון מולם. קמפיין של המועצה לביטחון לאומי נגד "חוסר היציבות" שהם מעוררים ברפובליקה המצרית העיד היטב על רצונו של השלטון להשתיק את אוהדי הכדורגל ואת המחאה הציבורית שהם מובילים. מאז היה ברור כי מי שיצעד לצד ה"אולטראס" ייתפס כאויב המשטר, גם אם שמו הוא מוחמד אבו-תְרִיכַּה.
אבו תריכה, "נסיך הלבבות", כוכב נבחרת מצרים, חלוץ אל-אהלי וסופר-סטאר לאומי במצרים הודיע בסיום האירועים האלימים בפורט-סעיד כי הוא מצדיע לאוהדי אל-אהלי על תמיכתם בקבוצה ועל אומץ ליבם. זו הייתה הפעם הראשונה שבה עורר את זעמו של המשטר. לאחר מכן הוא עודד את מוחמד סלאח, חלוץ הנבחרת שעבר לשחק בפיורנטינה האיטלקית באותה שנה, לבקש מקבוצתו לשחק עם המספר 74 על גבו, כמצבת זיכרון להרוגי "טבח פורט סעיד". הקבוצה הסכימה, וסלאח עלה למגרש עם המספר 74. כאשר הודיעה התאחדות הכדורגל המצרית בספטמבר 2012 כי הליגה מחודשת במשחק סופר-קאפ חגיגי בין אל-אהלי לנאדי אל-אנבי, אבו-תריכה הודיע כי לא יעלה לכר הדשא, משום שאין לחדש את המשחקים כל עוד אירועי פורט סעיד לא נחקרו ברצינות. לבסוף חצה הכוכב הלאומי את כל הקווים מבחינת הצבא, כאשר הודיע בפומבי כי הוא תומך במוחמד מורסי ובבחירה הדמוקרטית של העם במצרים. נקמת המשטר הוגשה קרה: לפני חודשים ספורים הודיעה משטרת מצרים כי עסקיו של אבו-תריכה מוקפאים וכל נכסי חברת התיירות "אסחאב טורס" שבניהולו מעוקלים. הטענה הרשמית היתה שאבו-תריכה תומך בארגון האחים המוסלמים, אשר הוצא מחוץ לחוק בשנה שעברה. אבו תריכה זכה לתמיכה פומבית מצד אסמאעיל הנייה, ראש ממשלת חמאס בעזה, שאחל לו כי האל יפצה אותו על העוול שנגרם לו.
טקס ציון שנה לזכר הרוגי פורט סעיד
דרשות יום השישי ומגרשי הכדורגל בשבת מהווים איום דו-ראשי אדיר על המשך עריצותו של השלטון במצרים, יהא אשר יהא. בשנת 2014 הוצאו האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק והוגדרו ארגון טרור, ובאותה שנה פסק בית המשפט המצרי כי ה"אולטראס" של כל קבוצות הכדורגל במדינה מוצאים מחוץ לחוק ומוגדרים גם הם "ארגוני טרור". בתחילת החודש הנוכחי פרסם קשר קבוצת הכדורגל של ואדי דגלה, מוחמד אל-מרגני, הודעה בחשבון הפייסבוק שלו שיועדה לקורא עבד אל-פתאח אל-סיסי, בעקבות אירועי הדמים בסיני. "אמרת לאנשים לרדת לרחובות להילחם בטרור. הם עשו את זה, למרות שלהילחם בטרור אמור להיות התפקיד שלך. אנשים מתים כאן כל הזמן – אזרחים, חיילים ושוטרים – ואתה? איפה אתה? כל מה שאנחנו מקבלים ממך זה מילים. אתה כישלון מהלך ואתה אחראי לכל טיפת דם שנשפכת כאן". דבריו של אל-מרגני זכו לתהודה, ואמצעי התקשורת במצרים תקפו אותו חזיתית והובילו להדחתו מהקבוצה. אחד מראשי מועדוני האולטראס הפיץ בתגובה ברשתות החברתיות הודעה בעילום שם: "א-סיסי צריך להבין שעומד מולו דור חדש. דור שלא ניתן לשלוט בו, דור שלא מפחד, דור שכשתהיה לו הזדמנות הוא יעשה דברים גדולים עוד יותר מאשר עשינו אנחנו".
מסתבר כי חולייו של המשטר האוטוריטרי במצרים נותרו כשהיו. אולם גם מגרשי הכדורגל במדינה ממשיכים להוות זירה של התנגדות, שינוי ומאבק. המשטר מבין היטב את הציטוט המפורסם של מנג'ר ליברפול, ביל שנקלי, לפיו "כדורגל אינו עניין של חיים ומוות אלא הרבה יותר מזה", ובמשטר של א-סיסי, כמו בזה של מובארכ, חוששים כי מאיצטדיוני הכדורגל תצא קריאת תגר אמתית על השלטון. בשונה מישראל, ארגוני האוהדים במצרים מצדיקים את קיומם גם הרחק מתחומי המגרש.
