Can asphalt be a political territory? (Virlio Paul, Speed & Politics, New York, Semiotext(e) 1986.P 4)
"כן"!, עונה פול וריליו ומצטט את גבלס, שטען שמי ששולט ברחוב שולט במדינה. הוא מתכוון לאספלט עצמו, לא לדימוי או לאלגוריה. גבלס, שהמשטר שהוא שירת הגה את ה-אוטובאהן (autobahn), האוטוסטרדות הגרמניות המפורסמות שבהן אין כל מגבלת מהירות. התנועה של הנשלטים טובה לשליט שכן, כפי שמציין גבלס,
reading implies time for reflection, a slowing down that destroys the mass’s dynamic effciency.
מי שנע לא מספיק לחשוב (ולבקר) את השלטון. מי שנע חדור בתחושת ערך עצמי גבוהה, כמעט אוניברסלית, של יעילות ותפוקה. ככל שנעים מהר יותר, כך מתחזקת התחושה הזו של היעילות והתפוקה. השילוב הזה בין סבילות קיצונית (מול השלטון) ופעלתנות קיצונית (מול עצמך ומול היקום כולו) הוא התגשמות המאוויים של מדינה טוטאליטרית. הנשלטים מרוצים מעצמם עד כלות, כל כך מרוצים עד שאין להם פנאי רגשי או שכלי לערער על הטוטאליות של השלטון.
המחשבה הזו עלתה במוחותינו בהקשר לפסיקת בג"ץ ביחס לכביש המהיר שאמור לחבר את הכניסה הדרומית לירושלים לדרך בגין (האוטוסטרדה הפנימית של ירושלים) ובדרך לחצות את הכפר בית צפאפה. הכביש היה מתוכננן לחצות את הכפר בצורה שתשנה בו את מרקם החיים באופן קיצוני. חלקי הכפר ינותקו האחד מהשני. משפחות שעד עתה חיו בשכנות, שיחסיהן היו מבוססים על היכולת לקפוץ לרגע בכל רגע, תאלצנה להשתמש ברכב על מנת לבקר האחת אצל השנייה (ואלו הן הנקודות בהן הורה בג"ץ לרשויות לקיים הערכה מחודשת ולספק פתרונות). הכביש עצמו לא משמש את תושבי הכפר ואינו משפר את חייהם. הוא לא מוביל משום מקום בתוכו אל שום מקום בתוכו. התנועה המהירה שהכביש אמור לספק לחולפים בו מגיעה על חשבון צמצום התנועה לתושבי הכפר.
זו לא הפעם הראשונה בה הופכת האוטוסטרדה לכלי המצמצם את חופש התנועה. פטנט דומה כבר מנוסה בהצלחה בצפון העיר כאשר הגדר הצמודה לכביש בגין כולאת למעשה את תושבי נבי סמואל. היינו רוצים לשאול מה יכול להיות ההגיון המניע פרויקטים כאלו?
התשובה הקלה היא שמדובר בהמשך ההתאכזרות/התעלמות מהפלסטינים והערבים אזרחי מדינת ישראל, שזה המשך של משטר הכיבוש וגסותו המשחיתה. זוהי תשובה קלה, קלה מדי. כלומר, ודאי שמדובר כאן בהמשך הכיבוש, אבל הזיהוי של הפעולה כהמשך הכיבוש אינו עונה על שום שאלה ואינו מפתח אפשרויות לשינוי המגמה. חשוב בהרבה לשאול כיצד מתחזקים את הכיבוש. אם ניתן את דעתנו על המעשים שיש לבצע באופן שוטף כדי שהכיבוש יתקיים ויתרחב, נבין את מציאותו ואת האחריות שהיא מטילה עלינו באופן מלא יותר. אולי אפילו באופן שיספק לנו תמריץ לחשוב ולפעול בענין.
הניסוח הבא מתאר את המנגנון שעומד מאחורי הפוליטיקה של האספלט: "אנו רוצים לראות את מטרתנו כבר מרחוק, אנו רוצים לשאוף אל המטרה באופן ישיר ובתכיפות, אנו מתגברים על הצטלבויות, התקשרויות בלתי הכרחיות זרות לנו. איננו רוצים לסטות, אנו יוצרים נתיב הולם להתקדמות, ואנו זקוקים לנתיב שיאפשר לנו להתמיד בקצב המתאים לנו."
הציטוט לקוח מאת פריץ טודט, מתכנן רשת האוטובאהנים תחת שלטונו של היטלר. זהו המשפט שקדם לציטוט הזה: "ההויה הנאציונאל סוציאליסיטית שלנו תואמת את הכבישים החדשים של אדולף היטלר, האוטובאהנים." (בועז נוימן, ראיית העולם הנאצית – מרחב, גוף, שפה, {הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2002}, ע"מ 142).
"התקשרויות בלתי הכרחיות זרות לנו". זה משפט המפתח. על האוטוסטראדה הנהג אינו יוצר קשר עם אנשים או נהגים אחרים. כל מהותה של האוטוסטראדה היא לאפשר לנהג למהר ישר אל היעד שלו, בלי לעצור בדרך. מה הנהג מפסיד כשהוא מגיע במהירות וביעילות? הוא מפסיד את הפקק. ומה נהדר כל כך בפקקים שממררים את חיינו? הם מעניקים לנו חשיפה לאנשים אחרים פשוט כך, כמו שהם, בלי לדבר ובלי להסביר. הם מאפשרים לנו לבהות בפרצופים אחרים, לתת להם להכנס לנו מתחת לעור בלי רציונליזציה או תועלת. במלים אחרות, באוטוסטרדה הנהג מוותר (מרצון או שלא מרצון) על היכולת להכיר בכך שאנשים אחרים קיימים לצדו באופן שאינו תלוי בשום הסבר או הצדקה. הם פשוט שם. ההבנה הזו, שתושבי נבי סמואל או בית צפאפה פשוט נמצאים שם, שהם אינם תפאורה כפי שאינם "ערבים" הראויים רק לגינוי או לסיוע הומינטרי, הבנה כזו נמנעת ממי שחולף במהירות על האוטוסטראדה. ההבנה הזו, של עצם הקיום המשותף הקודם להקשרים של יהודים וערבים במרחב הזה, חסרה מאד בשיח שלנו לגביו.
ולסיכום, מחשבה מעצבנת. מה השיבו הרשויות לעתירה של תושבי בית צפאפה?– יש חוק והליך בירוקרטי שיש לכבד. הרשויות הפקידו את התכנית בזמן ועל התושבים היה להביע את התנגדותם בזמן ולא כעת. הרשויות נתלות בתקינות ההליך הביורקרטי על מנת להצדיק את פעולתם. נשמע מוכר?
