בניגוד להפקת נפט הדורשת שאיבה והובלה בלבד, ייצוא גז כרוך בהנחת מערכת צינורות העוברת בין מספר מדינות. לכן הוא דורש שיתוף פעולה אזורי מתמשך ואחראי.
שאלת ייצוא הגז ממאגרי תמר ולווייתן עמדה במוקד הדיונים על מתווה הגז, שאושר בממשלה ובכנסת. אולם הידיעה על הגדלת עתודות הגז המוכחות של מצרים, שפורסמה על ידי חברת ENI לקראת סוף 2015, סיבכה את תכניות היצוא, ותורכיה נשלפה כשותפה אפשרית. הצורך בייצוא הגז מחליק את המגעים הדיפלומטיים בין ישראל לתורכיה, שיעדם הסכם פיוס מדיני כולל בין שתי המדינות, ומשרת את התפיסה החביבה על ראש הממשלה נתניהו בדבר החשיבות של אינטרסים כלכליים בגישור על מחלוקות מדיניות. אולם בניגוד לרושם העולה מהשיח הציבורי, הגז לא פרץ ליחסים הסבוכים בין ישראל לבין תורכיה בשבועות האחרונים בלבד. הוא היה שם מההתחלה.
תגליות הגז, וההסכמות בין ישראל לבין קפריסין בנוגע למים הכלכליים של שתי המדינות, היו לצנינים בעיניו של ארדואן, וכמנהגו הוא תרגם זאת לעמדות מדיניות. אפשר לאתר מתאם ברור בין עצמת הטונים של נשיא תורכיה נגד ישראל לבין התקדמות חיפושי הגז בישראל. בעבר, כאשר לא היו ניגודי אינטרסים כלכליים בין שתי המדינות, שמר ארדואן על קול מתון למדי. הוא כיהן כראש ממשלת תורכיה מנובמבר 2002, דהיינו לאורך רוב שנות אינתיפאדת אל-אקצא, מלחמת לבנון השנייה ומבצעים חוזרים ונשנים ברצועת עזה. במהלך רוב התקופה הזו לא השמיע ולו התבטאות אחת נגד הפעלת הכוח של ישראל ואף ביקר בירושלים בשנת 2005. במבצע עופרת יצוקה הוא החל להשתלח בישראל מסיבות מדיניות, אולם לגילוי הגז לאחר מכן היה חלק חשוב במתיחות ובהתדרדרות היחסים בין שתי המדינות, שהגיעה לשפל בסוף 2011.
פיתוח שדות הגז בישראל הפריע לתורכיה משתי סיבות עיקריות. ראשית, הפוטנציאל לפגיעה במעמדה האזורי של תורכיה כמעצמת אנרגיה משנית. צינורות הנפט והגז (אלה שהונחו ואלה שמתוכננים) העוברים מצפון עיראק, איראן, אזרבייג׳אן ודרום רוסיה דרך שטחה של תורכיה הפכו את האחרונה, במהלך שלושת העשורים האחרונים, למסדרון הדרומי של זרימת משאבי אנרגיה לאירופה. חלק ניכר מהצינורות הללו מתנקז לנמל ג׳ייהאן שבדרום מזרח תורכיה, שהפך לנקודת ייצוא האנרגיה החשובה במזרח אגן הים התיכון. שנית, גילוי הגז והקמת אסדות עצומות במים הכלכליים של ישראל דורשים הרחבה משמעותית של פעילות חיל הים הישראלי באזור, ותורכיה מפרשת זו כפוטנציאל לאיום. אין זה מקרה שהעימות החזיתי היחידי בין ישראל לבין תורכיה, תקרית המרמרה, היה במים הבין-לאומיים.
אלא שהנתונים היבשים מעידים כי חששותיה של תורכיה מוגזמים מאוד. ישראל מדורגת כיום במקום ה-27 ברשימת המדינות בעלות עתודות הגז המוכחות, עם פחות מחצי אחוז מכלל עתודות הגז המוכחות בעולם. הכמות הזו יכולה להיות משמעותית מאוד לתעשייה הישראלית אבל היא זניחה בשוק העולמי. את שני המקומות הראשונים תופסות רוסיה ואיראן, שיחד מחזיקות בלמעלה מ-40 אחוז מעתודות הגז בעולם ומספקות את רוב תצרוכת הגז של המשק התורכי. אמנם המתיחות בין תורכיה לבינן גואה, אך ישראל אינה יכולה לתמרן ביעילות בין שחקנים כאלה בטווח הבינוני-ארוך, בהתחשב בעובדה שבאמצע נמצאות גם מצרים, עיראק ואזרבייג׳אן. למעשה, תורכיה משתמשת בישראל כדי להפעיל לחץ על רוסיה, אולם הפער האדיר בין עתודות הגז של ישראל ושל רוסיה הופך את התרגיל לבלתי אמין בעליל.
תורכיה וישראל הרסו בחמש השנים את יחסי החוץ שלהן באופן כמעט מוחלט, וכל אחת מהן מוצאת את עצמה במבוי סתום בזירה הבין-לאומית ועל סף מלחמת אזרחים בזירה הפנימית. הסיכויים לחיבור מאגרי הגז של ישראל לרשת צינורות הגז התורכית אינם גבוהים ממילא, אך גם אם יבוצע המהלך הוא לא יביא לשיפור ביחסים. ראשית, הסחר בין ישראל לבין תורכיה נמצא בעלייה מתמדת. הוא הגיע בשנה שעברה לשיא של 5.2 מיליארד דולר, מה שהפך את תורכיה ליעד הסחר השישי בגודלו של ישראל. לא הייתה לכך תרומה ממשית לשיפור היחסים בין המדינות.
שנית, רצועת עזה נותרה סלע של מחלוקת בין ישראל לבין תורכיה. ישראל לא תמהר לוותר לחמאס בעזה על פי דרישות תורכיות, אך בלעדי זאת לא ייחתם הסכם הפיוס וישראל לא תחובר לרשת הולכת הגז של תורכיה. למעשה, קלף הגז של ישראל פשוט אינו מספיק חזק מול תורכיה; הוא עשוי לבצר את שלטונו של נתניהו כחלק מהרחבת פעילות הקונצרנים במשק הישראלי, ולהקל על הלחץ הכלכלי שישראל עלולה להיתקל בו, אולם נראה שאין בו כדי לאלץ את מנהיגי שתי המדינות להתפייס זה עם זה, בייחוד לאור המחירים הגבוהים שיצטרכו לשלם בדעת הקהל הפנימית.
מי שמחפש סיבות שיהפכו את ישראל לשותפה כדאית למדינות האזור, מוטב שיבקש לו אחרות. הישועה לא תבוא ממאגרי הגז.
תודתי נתונה לעילי רטיג על הערותיו המועילות