ביומיים האחרונים התפרסמו שתי ידיעות המהוות יחד אינדיקציה טובה למצב היחסים בין אנקרה לירושלים. בראשונה הכריז השר הטורקי לענייני נפט ואנרגיה שאמנם הדרך היעילה והטובה ביותר להעברת הגז הטבעי מן המאגרים התת-ימיים של קפריסין וישראל לאירופה היא דרך טורקיה, המצויה במרחק קצר מן הקידוחים ויש בה כבר תשתית מודרנית להולכת גז. אולם טורקיה לא תעשה זאת עד אשר ישראל תמלא אחר התנאים שהציבה טורקיה בעקבות אירועי משט המרמרה. במקביל התפרסמה ידיעה בישראל, לפיה מעכב משרד הביטחון העברת מכשירים אלקטרוניים לפרוייקט האמריקני-טורקי החדש "נשר לשלום" בשל היחסים המעורערים בין המדינות, גורם בכך להפסד של עשרות מיליונים לתעשיות הביטחוניות, ומסכן גם את יחסי הסחר בין ישראל לארה"ב.
אבל לעניינים החשובים באמת לא תמצאו התייחסות בעיתונים. לטורקיה וישראל סידרה של אינטרסים אזוריים חופפים ומשולבים בעלי חשיבות קריטית לשתיהן, ובשל הבעיה הלא-פתורה ביניהן לא נעשה כל ניסיון לתאם עמדות. המחיר לאזור כולו עלול להיות יקר.
העניין הראשון הוא איראן. לטורקיה דאגות לא מעטות בהקשר האיראני, ולצד זה השפעה משמעותית על שכנתה מדרום מזרח. עבור איראן טורקיה היא כיום דרך נדירה להתחבר לעולם והאפשרות היחידה לנהל מערך סביר של ייבוא וייצוא למרות הסנקציות. תאום זהיר בין ישראל לבין טורקיה בנושא האיראני יכול לפעול כמנוף דיפלומטי ולהניב תוצאות משמעותיות ביותר בכל המישורים. בהקשר האיראני חולקות השתיים גם דאגות אחרות. טורקיה, למשל, מוטרדת מאד מההשפעה האיראנית בעיראק ומהסכנה להשתלטות שיעית ודיכוי המיעוט הסוני. גם כאן משתלב האינטרס הישראלי בזה הטורקי.
המכלול הבעייתי השני הוא סוריה. תחילה נדמה היה כי השלטון בסוריה יוחלף במהירות כמו במצרים, בלוב או בתוניס. אולם כשנה לאחר תחילת המרי האזרחי מתברר שסוריה פונה למלחמת אזרחים ארוכה וממושכת. למצב זה עלולות להיות השלכות שליליות הן על טורקיה והן על ישראל. אבדן הסמכות המרכזית בדמשק יאפשר לארגונים כורדיים ואחרים לנצל את הגבול המשותף עם טורקיה לפעילות טרור ופלילים, ולארגונים פלסטיניים ואסלאמיים קיצוניים להפוך את הקו ברמת הגולן לגבול חם בסגנון עזה. לשתי המדינות לפיכך אינטרס מובהק בהחלפתו המהירה של אסד בשלטון יציב הזוכה לתמיכת הרוב במדינה, אולם אי-שיתוף הפעולה ביניהן יאריך את מצב הריק השלטוני ויסכן את בטחונן.
ישראל וטורקיה אכן לא השכילו להתגבר על המשבר ביחסים, אולם יש אינדיקציות לא מעטות לכך ששתיהן מעוניינות להשאירו מאחור ולהתקדם הלאה. טורקיה מאותתת על רצונה בחידוש התיירות ולאחר שנכוותה היא נזהרת הרבה יותר ביחסיה עם העולם הערבי על חשבון בעלת בריתה מן העבר. ישראל מאותתת על רצונה להסתייע בטורקיה בשינוע הגז ועל קיומם של אינטרסים כלכליים וביטחוניים משותפים. יש גם סימנים לכך שאנשי עסקים טורקיים, כולל "הנמרים האנטוליים" התומכים במפלגת השלטון, מעוניינים מאד בקידום היחסים הכלכליים בין המדינות.
המכשול העיקרי הוא שתי הנהגות פופוליסטיות הנשענות על תמיכת הציבור הימני והמסורתי, וצריכות לכן להציג מצג של קשיחות וזקיפות קומה. אין ספק שהנהגות גמישות ופרגמטיות יותר, המסוגלות להוביל ולהנהיג במקום להיגרר אחרי ההמון, היו מוצאות דרך להתגבר על המכשלה הזאת בקלות יחסית ולהמשיך הלאה לטובת האינטרסים המשותפים.
