יש דבר מה מחדש ומסקרן ברשימה הערבית המשותפת שנולדה סמוך לבחירות האחרונות. הנסיבות הפוליטיות שהובילו להקמתה, לאחר שנים רבות של דיבורי סרק במערכת הפוליטית הערבית על הצורך באחדות השורה, הן ללא ספק ייחודיות. צחוק הגורל הוא שהאחדות הזו קרמה אור וגידים על אף המאמץ של המערכת הפוליטית היהודית להדיר את הערבים מהמרחב הפרלמנטרי בישראל. אולם הדיון בנסיבות הללו הוא משני בחשיבותו משום שבסופו של דבר אין בתוצאות הפורמליות של הבחירות כדי להעיד על שינוי מהותי במשקלם של הפרלמנטרים הערבים בכנסת.
ראש הרשימה, איימן עודה, הוא ללא ספק דמות פוליטית השונה במאפייניה מהמנהיגים הפוליטיים המוכרים של המפלגות הערביות. נעים הליכות, מתון בגישתו, רהוט בדיבורו, משדר שפה פוליטית מעודנת. אולם גדולתו מתבטאת בכך שהוא מייצג תפיסה רעיונית חדשה ברִיק שבו נתונה הפוליטיקה הערבית.
בשני העשורים האחרונים התנהלה הפוליטיקה הערבית בישראל לאורך שני צירים עיקריים. האחד הוא הציר הדתי-אסלאמי שהובילה התנועה האסלאמית של הפלג הצפוני בראשות השיח' ראא'ד סלאח; והשני הוא הציר הלאומי-פלסטיני שהובילו האינטלקטואלים הערבים וחלק מהעמותות הערביות. שני הצירים הללו הכתיבו את הקו הלעומתי של הפוליטיקה הערבית מול המדינה, שנועד לחולל תמורה בסטטוס-קוו המאפיין את היחסים הא-סימטריים בין המיעוט לרוב. הזרם האסלאמי העמיד את ירושלים והר הבית בראש סדר יומו הפוליטי, בעוד שהזרם הלאומי ניסה את כוחו בדמות מיזם מסמכי החזון הערביים, שקראו לשינוי עקרונות המשטר במדינת ישראל.
הקו הזה נתפס על ידי הממסד הישראלי והרוב היהודי כקריאת תגר על מרכיבי הזהות של המדינה, ופורק על ידה. סלאח נשפט לתקופת מאסר נוספת בגין פעילות ההסתה שלו בירושלים. מיזם החזון הערבי סוכל אף הוא בשנים 2007-2006, בין היתר באמצעות סירובו של הממסד הפוליטי היהודי להשתתף בשיח הציבורי שכותבי המסמכים ביקשו לעורר. במקביל נוצלו היריבויות בתוך הפוליטיקה הערבית כדי לבודד את מנסחי החזון ולעקר את יכולתם להפוך את הטקסטים ליוזמות בעלות משמעות פוליטית או מוסדית. אחת מתוצאות הלוואי של התהליך הזה היה תהליך הדה-לגיטימציה שעבר המיעוט הערבי בישראל, ששיאו היה בהעלאת אחוז החסימה בכנסת.
תחילתו של תהליך השינוי בפוליטיקה הערבית נעוצה בגל המהפכני ששטף את העולם הערבי לפני כארבע שנים והאפקט הישראלי שלו בקיץ 2011 בדמות 'מחאת רוטשילד'. שני האירועים הללו הציבו, מנקודת ראותו של הציבור הערבי בישראל, את השיח החברתי כחלופה רעיונית-פוליטית אטרקטיבית ביחס לתפיסה הדתית מחד, והלאומית מאידך, שרווחו עד אז בפוליטיקה הערבית. מאחר שסדר היום החברתי לא שלל את הלגיטימיות של התפיסות הללו, המפלגות והתנועות הפוליטיות הותיקות לא נאבקו בו. יתר על כן, הוא לא היה כרוך בהתנגשות חזיתית עם הממסד וחברת הרוב היהודית, ואף טמון בו פוטנציאל לחיבור בין המיעוט הערבי ובין קבוצות בקרב הרוב היהודי על בסיס העיסוק במצוקות חברתיות כמו הדיור, יוקר המחייה ועוד.
זהו מרחב הביניים שזוהה על-ידי איימן עודה כבסיס העיקרי לפעולתה הפוליטית של הרשימה הערבית המשותפת. אין פלא שהפעולות הראשונות בהן נקט היו חברתיות במהותן, כמו ארגון התהלוכה שיצאה מהנגב לירושלים במאמץ לקדם את הטיפול בנושא מצוקות הדיור של האוכלוסייה הערבית בנגב. באותה רוח יש לפרש את מינויה חסר התקדים של חברת הכנסת עאידה תומא כראשת ועדת הכנסת לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. מעבר לכך, תוכנם של הטקסטים הפוליטיים של עודה מתאפיין בפיחות משמעותי בעקבות השיח הלאומי ובנוכחות משמעותית יותר לשיח החברתי, הערב לאוזן היהודית משמאל ומימין גם יחד.
עודה, אם כן, אינו ביטוי למנהיגות אישית כריזמטית בלבד, אלא מבטא תפיסה פוליטית חדשה העולה בקנה אחד עם תהליכים סוציו-פוליטיים בישראל ובמרחב האזורי כולו וממצבת את עצמה כחלופה רלוונטית לרעיונות שכוננו את הפוליטיקה הערבית עד כה. כך יכולה הרשימה המשותפת לאמץ שפה מושגית המשותפת למעמד הביניים היהודי, לקהילה החרדית ולאוכלוסיה הערבית. בכך טמונה, מבחינת אוכלוסיית המיעוט, הזדמנות להצטרף למעגל השיח החברתי שהתפתח בחברה הישראלית ולהיות שותפה בעיצוב סדר היום במדינה.
