במסמך החזון אשר פורסם בשנת 2006 על ידי ועדת המעקב העליונה של הערבים בישראל ציינו המחברים, בין היתר, את שאיפתם ל"שוויון זכויות עם הרוב היהודי" וכמו כן "השגת אזרחות מלאה במדינה ומוסדותיה" (עמ' 10). מרכיב זה של החזון עורר בי סקרנות מיוחדת בעיקר אודות השאלה לאיזה שוויון מייחלים המחברים ומה המשמעות של 'אזרחות מלאה'. סקרנות זו גברה, בין היתר, בעקבות המאבק הציבורי שמתנהל בימים אלה סביב עיקרון השוויון בעיקר בנוגע לסוגיית השירות הצבאי או אזרחי/לאומי. "שירות שווה לכולם" כולל הערבים הפכה להיות הסיסמה העיקרית של תנועות חברתיות כגון "מאהל הפראיירים" או פוליטיות כדוגמת ישראל ביתנו ו "יש עתיד" בראשותו של יאיר לפיד, ועוד. הנחת היסוד של אלה היא ש'אזרחות' כרוכה לא רק בזכויות אלא גם באחריות וחובות של האזרח כלפי החברה והמדינה, ועל כן ערבים וחרדים נדרשים למלא את חובותיהם האזרחיות בהקשר זה.
במאמר קצר זה אנסה לבחון את השקפתה של ההנהגה הערבית בישראל ביחס לסוגיה זו של שוויון ואזרחות כפי שמתבטא ב'מסמך החזון'. השאלה שהעסיקה אותי היתה כיצד מגדיר מסמך החזון את חובותיהם של הערבים תושבי מדינת ישראל כלפי החברה והמדינה, אם בכלל, ובעיקר מהו יחסו של מיעוט זה לסוגיית השירות האזרחי/לאומי.
עיון מהיר במסמך החזון מלמד שהמחברים שואפים לשוויון טרנספורמטיבי-קולקטיבי באמצעותו תכיר המדינה בזכויותיו של המיעוט הערבי בישראל כקולקטיב מקופח שיש לעשות איתו צדק, לרבות על ידי אפליה מתקנת, ולא להסתפק בשוויון הפורמלי או הליברלי-אינדיבידואלי הנהוג היום במערכת המשפטית הישראלית, שמתבסס בעיקר על הנורמה המשפטית הפורמלית, אשר נוהגת בנייטרליות או בעיוורון צבעים ביחס למושאיה.
ראוי לציין ששוויון ליברלי-אינדיבידואלי לעומת שוויון טרנספורמטיבי-קולקטיבי הן שתי תיאוריות של זכויות האדם והאזרח הנבדלות בתפיסתן את אופן הגשמת העיקרון המרכזי של צדק חברתי ושותפות אזרחית בחברה דמוקרטית. שוויון טרנספורמטיבי, בשונה משוויון פורמאלי, דורש שוויון מהותי. לא מספיק שהחוק מעגן שוויון, אלא על המדינה לנקוט במדיניות של העדפה מתקנת כדרך חיים. אפליה מתקנת, אפוא, היא כלי חשוב ואולי אולטימטיבי שנועד לנתץ את 'תקרת הזכוכית', או המחסום הבלתי נראה המוצב בפני התקדמותו של המיעוט הערבי בישראל. מכאן, סביר להניח שתכליתו של השוויון הטרנספורמטיבי היא, בין היתר, הגשמת אזרחות מלאה במדינה ובמוסדותיה. במילים אחרות, אזרחות מלאה, אליבא דמסמך החזון, מותנת בזכויות דיפרנציאליות שוות אך לא בהכרח זהות בין הרוב היהודי למיעוט הערבי.
לאמיתו של דבר, צמד המילים 'אזרחות מלאה' של הערבים בישראל צוין בסיפא של הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, בלשון הבאה: "אנו קוראים – גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חודשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת-ישראל, לשמור על השלום וליטול חלקם בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים". ברם, נראה כי גם לאחר יותר מ-60 שנות קיומה של המדינה, המשמעות של 'אזרחות מלאה' נותר לוט בערפל בכל הקשור להגדרת זכויותיהם וחובותיהם של הערבים אזרחי מדינת ישראל, כפי שהדבר מתבטא לפחות במסמך החזון. כאן אני מבקש להתמקד דווקא בחלק של החובות שבלטו בהיעדרם במסמך זה.
למעשה מחברי מסמך החזון נקטו בגישה פסיבית בכל הקשור לחובותיו של המיעוט הערבי בישראל כלפי המדינה כחלק מאסטרטגיה של הגשמת אזרחות מלאה. הגדרה אלמנטרית של אזרחות מצביעה על חובות ואחריות של המדינה כלפי האדם האזרח, וזכויות וחובות של האזרח כלפי המדינה. התעלמות מחובותיו של המיעוט הערבי במדינה, אפוא, איננה עולה בקנה אחד עם הדרישה לאזרחות מלאה. מחברי המסמך לא השכילו להגדיר את חובותיהם של הערבים כפי שעשו ביחס לזכויות. כך למשל, לא ברור מהי עמדתו של המסמך ביחס לסוגיית השירות האזרחי. על פניו, ההצהרות האחרונות של מנהיגי הציבור הערבי, ובכלל זה, ועדת המעקב, מי שעומדת מאחורי מסמך החזון, מתנגדת בתוקף לשירות האזרחי או הלאומי של הערבים במדינה. התנגדות זו איננה מבוססת על רציונל כלשהו והיא סותרת בצורה משמעותית את מטרותיו של מסמך החזון בדבר שוויון ואזרחות מלאה. שירות אזרחי הוא צעד אלמנטרי שאזרח חייב כלפי החברה והמדינה בתוכה הוא חי. אי לכך, שומה על מחברי המסמך להגדיר את חובותיהם של הערבים, ובכלל זה את השירות האזרחי במדינה, כדרך להגשמת אזרחות מלאה. כל עוד זה לא נעשה, הדרישה לאזרחות מלאה עלולה להישאר בגדר התיאוריה.
ד"ר מוחמד אל-עטאונה הוא מרצה למזרח תיכון ואסלאם באוניברסיטת בן גוריון
