במרס 2011 פורסם דו"ח מבקר המדינה מס' 61 א' שעסק בקרקעות שבניהול צה"ל. המבקר מצא קלקולים רבים, ביניהם מחנות נטושים ובעיות בפיקוח האזרחי על תהליך פינוי מחנות. הכותרות בעיתונים זעקו "צבא נדל"ן", "צבא האדמה", "צבא מקרקעי ישראל" ועוד, אך למחרת השתררה דממה. מאז אוגוסט 2011 ועד החודש שעבר התכנסה הוועדה לביקורת המדינה שלוש פעמים כדי לשמוע כיצד יתוקנו ה"קלקולים" האלה, אך התשובות שנתנו נציגי משרד הביטחון, מִנהל מקרקעי ישראל וגורמים נוספים לא היו משכנעות, בלשון המעטה. כדי להאיץ את העברת היחידות הצבאיות לנגב החליטה הממשלה באפריל 2011 על הסדר למימון עלות הפינוי של מחנות צה"ל. באוגוסט אותה שנה, בעיצומה של המחאה החברתית והדרישה להורדת מחירי הדיור, הכריז שר הביטחון שמשרדו "יתגייס" לפינוי מהיר של נדל"ן באזור המרכז כדי לקדם בניית דירות. את המחנות הללו היה אמור צה"ל לפנות זמן רב קודם לכן.
בסוף החודש שעבר התבשרנו כי לאחר חמישה חודשים של משא ומתן הגיעו משרד הביטחון, מִנהל מקרקעי ישראל, משרד האוצר ומשרד הבינוי והשיכון להסכם ולפיו משרד הביטחון יפנה חמישה מחנות גדולים במטרופולין תל אביב, ותמורת הפינוי יעביר מִנהל מקרקעי ישראל למשרד הביטחון עד 1.9 מיליארד ש"ח מתקבולי מכירת הקרקע. ה"דובדבן שעל הקצפת" בהסכם היה שמשרד הביטחון יהיה האחראי לתכנון השטח שיפונה, ובכלל זאת הכנת תב"ע שתאפשר את שיווק הקרקע לבניית יותר מ-25 אלף דירות ומאות אלפי מ"ר של שטחי משרדים. ההסכם יצר אשליה ולפיה הגיע המזור לשוק הנדל"ן: עם "שחרור" הקרקע מידי מערכת הביטחון יגדל ההיצע והמחירים ירדו. אך באותה נשימה נודע כי התכנון האזרחי לשטח של שלושה מן המחנות יושלם תוך 3-5 שנים, של המחנה הרביעי תוך 5-6 שנים, ושל האחרון בתוך כ-7 שנים. השמחה היא אפוא מוקדמת, ואם מחירי הקרקע אכן ירדו עוד חזון למועד.
שתי שאלות מרכזיות נעדרו מן השיח הציבורי בנושא זה. ראשית, לא נשמע שום הרהור וערעור על הפיכתה של מערכת הביטחון לשחקן מרכזי בשוק הנדל"ן, ועל ההתייחסות לקרקע שבה היא מחזיקה זה שנים רבות כאל רכושה הבלעדי, שמכירתו היא אמורה ליהנות. ההגיון אומר כי מערכת הביטחון זכאית לקרקע חליפית ולמימון לצורך העברת היחידות ובניית המחנות החדשים, ותו לא.
סוגיה אחרת, מטרידה יותר, היא הפיכתה של מערכת הביטחון לשחקן האחראי על התכנון האזרחי בשטח שפונה. אין זה יעודו של משרד הביטחון: אין לו יתרון בקידום תב"ע אזרחי, נסיון בכך, או את היכולת המקצועית והמיומנות הנדרשת לכך. טרם חתימת ההסכם אף התקשר משרד הביטחון עם חברות תכנון אזרחיות שתבצענה עבורו את העבודה. ידוע שבמישור התכנוני פועל משרד הביטחון בערוץ חסוי מיוחד כדי לקבל היתר בניה למתקנים ביטחוניים, וחלק ניכר מתפקידם של נציגי שר הביטחון בוועדות המחוזיות (קצינים צעירים בדרגת סרן-רס"ן) הוא למנוע פגיעה של תכניות הבניה והתשתיות במתקני מערכת הביטחון. האם זה תפקידה של מערכת הביטחון לקדם תכניות בניה אזרחיות מול רשויות התכנון ומהנדסי הערים? האם היא זו שצריכה להתמקח עם הגופים הירוקים ולקבל את אישורם לתכניות האזרחיות במתחמים שיפונו על ידי משרד הביטחון? אני סבור שבשום אופן לא. יעודה של מערכת הביטחון הוא הביטחון, ואת המלאכות האחרות עליה להשאיר לגורמים שזהו תפקידם.
התכנון האזרחי הופקד בידי משרד הביטחון משום שזה הפך להיות קבלן הביצוע של המדינה במיזמים שאינם ביטחוניים. הוא נהנה מתקציב ומשאבי כוח אדם גדולים, כושר ארגון ויכולת ביצוע מוכחת, ואפשרות להתקשר עם ספקים חיצוניים במהירות ולנייד תקציבים ללא הכבלים המנהליים והארגונים המוטלים על משרדי הממשלה האחרים. כך בנה משרד הביטחון את אתר הקרווילות בניצן למפוני גוש קטיף, סייע למשרד הבריאות בהתמודדות עם שפעת העופות, וכך הוא מטפל בבניית מתקן השהייה בנגב למסתננים בלתי חוקיים, ובפינוי שכונת בתי האולפנה בבית אל.
אולם הנסיון העשיר של מערכת הביטחון בפרויקטים אזרחיים אינו מצדיק את הפקדת מלאכת התכנון בידה גם ביחס לקרקעות אלה. למעט משה ליכטמן ב"גלובס", כתבי נדל"ן מילאו פיהם מים ולא תהו על הפקדת תכנון אזרחי בידי מערכת הביטחון. מעבר לכך, לא שמענו האם משרד הפנים הסכים למהלך ומה חושבים עליו ראשי הרשויות המקומיות הרלוונטיים. לא שמענו גם את דעתם של הגורמים המקצועיים מתחום הגיאוגרפיה, התכנון והבניה, ואף לא את עמדתם של אנשי אקדמיה שאלה הם תחומי עיסוקם, ובהם חוקרים מתחום היחסים הצבאיים-אזרחיים.
משתיקה רועמת זו אין להסיק אלא שקיימת בישראל הסכמה מקיר לקיר שרק מערכת הביטחון, שיש לה אינטרס מובהק בהשבחת הקרקע, תוכל לקדם את התכנון. אך מסקנה זו, המלמדת על החדירה של המיליטריזם בישראל לתחום המקרקעין והתכנון, היא אות מבשר רעות לחברה בישראל.
