ידיעה קטנה ב"ניו יורק טיימס" ב-7 בינואר 2012 צדה את עיני: שלדון אדלסון תרם חמישה מיליון דולר ל"ועדה" – super PAC – התומכת בניוט גינגריץ'. אלהים ישמור. יש רק לקוות שלא יתנקם בכולנו.
נסביר. ניוט גינגריץ' שואף להיות מועמדה של המפלגה הרפובליקאית לנשיאות ארצות הברית, ומשתתף בבחירות המוקדמות של הרפובליקאים, המתנהלות בימים אלה. למרות היותו שועל קרבות פוליטי ותיק, פתיחה כושלת ושלומיאלית של מסע הבחירות שלו גרמה לכך שכל יועציו פרשו וכל הפרשנים סתמו עליו את הגולל. אבל אז קרתה תחיית המתים: הדלת המסתובבת של מערכת הבחירות הפנימיות במפלגה הרפובליקאית הביאה אותו לפתע לראשות הסקרים לכמה שבועות, בטרם נדחק מהפסגה בידי אחרים.
"ועדות" אלה – super PACs(Public Action Committee) – הן תוצר עכשווי של בית המשפט העליון השמרני, והן מהוות את אחד החיבורים החזקים ביותר בין הון לשלטון בבחירות בארצות הברית. כרגע, אי אפשר לאמוד את פוטנציאל ההשפעה שלהן על בחירות 2012. הועדות הן ארגונים פרטיים התומכים במועמד זה או אחר בבחירות הפדרליות. בית המשפט העליון הנוכחי, בשם חופש הדיבור, תרם לכוחן בשתי דרכים: בהסרה של תקרת התרומות הניתנות להן, המאפשרת להן לעקוף את חוקי מימון מפלגות, ובהתרה של מתקפות ישירות על מועמדים. זאת בתנאי שהוועדות פועלות באופן עצמאי ו"ללא תיאום" עם מטות המועמדים עצמם. בעולם ה-super PACs אין (כמעט) מעצורים ואין (כמעט) כללים; כל השמצה וכל פרסומת שלילית מתקבלים בברכה. (בניסיון להראות את האבסורד שבמצב החוקי החדש הקים הקומיקאי סטיבן קולבר super PAC רשמית למהדרין המריצה תשדירים מופרכים במיוחד.) ה"סוּפר-ועדה" התומכת בגינגריץ', Winning Our Future, שבעקבות תרומת אדלסון הופכת לאחת העשירות שבסופר-ועדות, היא כלי התקיפה העיקרי שיעמוד לרשות מחנה גינגריץ' בשבועות הקרובים כדי לנסות לקעקע את היתרון המתייצב והולך של המועמד המוביל, מיט רומני (ואין לבלבלה בשום פנים עם ה"סופר-ועדה" התומכת ברומני, Restore Our Future; כל דמיון לסצנה זכורה היטב מהסרט " בריאן כוכב עליון" של מונטי פייטון מקרי בהחלט).
שלדון אדלסון הוא איל קזינו אמריקאי, האדם השישה-עשר בהונו בעולם, וכמובן, תומך ותיק ונלהב בבנימין נתניהו ובעליו של החינמון המצליח "ישראל היום". קוראי "ישראל היום" כבר יודעים הרבה על גינגריץ', שכן העיתון מפרסם חדשות לבקרים מאמרים מחמיאים על אודותיו וסקרים מחמיאים עוד יותר. לנתניהו, הקליינט העיקרי של אדלסון בארץ, קשרים משכבר עם גינגריץ', שתוארו לאחרונה בעיתון היהודי-אמריקאי "פורוורד" ובטוריו של ברק רביד ב"הארץ". אפשר להבין מדוע נתניהו רוצה את גינגריץ' כנשיא ארצות הברית, ולא רק בגלל אמירתו הידועה שהפלסטינים הם "עם מומצא" אלא גם, למשל, בשל עמדתו כלפי מערכת המשפט, לפיה צריך לאסור ולהעמיד לדין שופטים "רדיקליים". (על דעה זו הגיב התובע הכללי בתקופת ג'ורג' ו. בוש – רפובליקאי אף הוא – באמירה שהן "מסוכנות, מופרכות והופכות את כל מערכת המשפט לפארסה". ושוב, כל דמיון לאירועים במזרח התיכון מקרי בהחלט.)
אנחנו, כידוע, לא מתערבים בבחירות הפנימיות בארצות הברית, אבל זרועותינו ארוכות. אין מי שלא יודע. אין מי שישכח. בהפוך על הפוך, לא רק נתניהו ואדלסון אלא גם ליברלים רבים רוצים לראות את גינגריץ' זוכה במועמדות הרפובליקאית, שכן, עמדותיו קיצוניות, בגידותיו בנשותיו מפורסמות ומעידותיו רבות. הנחת העבודה של יועצי אובמה היא שיהיה קל יותר לאובמה לנצח את גינגריץ' מאשר את מיט רומני, שעמדותיו המתונות יותר עשויות למשוך מצביעי מרכז. אולם מאוויי לב לחוד ומציאות לחוד. אחרי הנסיקה המהירה והדעיכה שבאה בעקבותיה, גינגריץ' מדשדש בסקרים. עם כל הכבוד לתרומתו של אדלסון, הכוח הפוליטי שנותן לו ממונו בישראל הוא בקנה מידה אחר מההשפעה שתהיה מן הסתם לחמשת המיליונים שלו על המירוץ במפלגה הרפובליקאית. יתרה מזאת, חרף התהדרותו של גינגריץ' בקשריו הטובים עם ראש ממשלת ישראל, וחרף נכונותו לשקול את שחרורו של ג'ונתן פולארד, אפילו יהודי ארצות הברית אינם נוהרים לעברו. כמעט בכל תסריט סביר, הנשיא האמריקאי הבא יהיה או ברק אובמה או מיט רומני – שניהם משמשים כמטרות עיקריות לחיצים המורעלים של ה-super PAC שעובדת עבור גינגריץ'. וכשתבוא נקמת הנשיא או נקמת המושל – למי תגידו שזה לא נעשה בשמכם?
