היום אני חוששת ששכני הישראלי יגלה את השרשרת של חַנְדַלַה, הילד הפלסטיני הפליט, התלויה על צווארי זה שנים, ויקרא למשטרה. היום אני חוששת ששכנתי הישראלית תגלה כי הערבית היא שפת אמי, וכי דירתי הקטנה בתל אביב היא מקורו של ריח המג'דרה והפיתה עם הזעתר שאופף את הבניין, וכי רמקולי המחשב שלי הם המשמיעים את קולה של אום כולתום לעת ערב.
היום אנסה לטשטש את האות ר' והאות ע' וכלהאותות החשודות הנשמעות בדיבורי, כדי שהישראלים שסביבי לא יחשדו וכדי שהמשטרה או חמוש מזדמן ברחוב לא יוציאוני להורג.
אינני רוצה שקיומי ידאיג מישהו. בתיקי הקטן אני נושאת מספר מאמרים מדעיים, את ספרו של אדוארד סעיד "בגידת האינטלקטואלים", וארנק קטן שרקמה אשה פלסטינית מהנגב וממנה קניתיו לפני שני סתווים. יש בו רשיון נהיגה ותמונה של אמי שנפטרה לפני עשר שנים. אני מביטה בה כל אימת שאני חשה געגוע אליה או כאשר אני חוששת שאשכח את תווי פניה.
אני חוששת שמישהו יודאג מתווי הפנים הערביים שלי ויחליטו להרגני בשידור חי וישיר. אם יסובבוני חיילים ורוביהם מכוונים לעברי, כיצד אשכנע אותם שאני נוהגת לבשל את האוכל שלי, שגיליתי לאחרונה שאני מבשלת היטב ואף מתענגת על בישולים, אבל למרות הכל לא הצלחתי עד היום להשתלט על השימוש בסכין הגדולה? כיצד אשכנע אותם שאני חוששת מסכינים גדולות או בינוניות? אם יתקבצו סביבי, כיצד אשכנע אותם שאני מצליחה להשתמש רק בסכין פירות קטנה כדי לחתוך בשר וחוששת מכל הסכינים כולן? כיצד אשכנע אותם, אם יסובבוני, אם תווי הפנים הערביים שלי ידאיגו מישהו, שאני דוקטורנטית באוניברסיטת תל אביב?
היום אני חוששת שמישהו יחשוש ממני. היום אני חוששת מכל דבר סביבי. חוששת שמישהו ינקוש על דלתי.
היום חששתי שאטעה ואקרא לאחי בשמו, ערפאת, כאשר התקשר לשאול לשלומי ואני ברחוב. חששתי לומר: "הלו, אהלן, ערפאת", ויחשדו בי ויוציאוני להורג.
אנו חיים כאן ומבינים שדמנו זול. יותר זול מכל מה שאתם יכולים לדמיין
