דעת הקהל בירדן הקדישה תשומת לב לחתימה על מזכר הבנות בין ירדן, מדינת האמירויות וישראל ב־22 בנובמבר 2021. המזכר קבע שתוקם בירדן תחנת כוח סולרית במימון האמירויות, וכי החשמל יימכר לישראל, ובתמורה היא תספק לירדן מים מותפלים מהים התיכון. על רקע זה פרצה בירדן מחאה שהגיעה לשיאה ביום שישי האחרון. חוד החנית של ההתנגדות היה התנועה האסלאמית הירדנית, אך גם אנשי שמאל פאן־ערבים וירדנים ממוצא ירדני ופלסטיני מחו על הצטרפותה של ירדן להסכם זה.
לשם השוואה, ירדן חתמה עם ישראל על שני הסכמים שעוררו מחאה קולנית וויכוחים קשים, אבל הם לא גרמו למהומה כמו עכשיו. ההסכם הראשון (מ־2017) היה על אספקת גז טבעי לירדן משדה הגז לווייתן שבמזרח הים התיכון, שאותו מנהלת עבור ישראל חברת נובל אנרג'י האמריקנית. על הסכם זה נמתחה ביקורת בכל הזדמנות, אבל הוא אושר והפך לחלק מהמציאות הירדנית. ההסכם השני נחתם בחשאי וללא מחאות. הסכם זה בין ירדן, הרשות הפלסטינית וישראל נחתם ב־2 בנומבר 2021, ובמסגרתו הוגדל היצוא הירדני לגדה המערבית הכבושה ב־500 מיליון דולר.
הפרויקט הרביעי שמדובר עליו, במיוחד בקרב בכירים ישראלים, הוא הנחת מסילת רכבת מחיפה לגבול הצפוני של ירדן ומשם לעקבה. בעתיד מתוכנן שהמסילה תורחב לעיראק ולסעודיה בבוא העת. פרויקט המים והחשמל כבר זכה לתמיכה ולעידוד מהממשל האמריקני החדש, שחזר בו מהחלטת הנשיא הקודם דונלד טראמפ לסגת מהסכם פריז לאיכות הסביבה. הממשל החדש מתמקד בפרויקטים ידידותיים לסביבה, ופרויקט החשמל הסולרי נתפס כמשיג שתי מטרות: תרומה לסביבה ושמירה עליה וכן עידוד שיתוף הפעולה חוצה הגבולות בין ישראל ומדינות ערב, ובמיוחד ירדן. ממשלת ירדן הגנה על הפרויקט באופן לא־משכנע. פייסל א־שבול, דוברה הרשמי של הממשלה ושר התקשורת, הצהיר שאין הסכם כזה, ודובר משרד המים הירדני טען שאינו יודע דבר על הפרויקט. הם עשו זאת בזמן שתמונות ממעמד החתימה שודרו בתחנות רדיו וטלוויזיה ערביות ובין־לאומיות.
שר המים וההשקיה מוחמד נג'אר, שחתם על המזכר, טען שההסכם אינו מחייב. כוונתו הייתה לכך שחתימה על מזכר הבנות אינה בגדר הסכם מחייב. זה נכון, אבל אין בכך כדי להכחיש את הכוונה ואת ההחלטה לקדם את הפרויקט. אולם מומחים למים בירדן כמו השר לשעבר מונד'ר חדאדין מסבירים שהמים חיוניים לירדן בשל היובש השנה ואולי גם בשנים הבאות. מלבד זה, ירדן מייצרת 200 מ"ק לאדם בשנה, ואילו הצריכה בה עומדת על 1,700 מ"ק לאדם. ההפרש מכוסה דרך יבוא של כ־80 אחוזים מצריכת המים ממדינות זרות. חלופה המאפשרת לייצר מים באופן עצמאי היא חפירה של בארות בעומק שני קילומטרים כדי להגיע למים ראויים לשתייה, ואותם יש לשאוב, לזקק, ולהעביר בצנרת, כך שעלות מטר מעוקב היא כ־6 דינרים. אפשרות אחרת היא להעביר מים מהים האדום באותה עלות, שתהיה עול כבד על תקציב המדינה ועל משקי הבית בירדן. הירדנים, לפחות בחלקם, סבורים שהעניין חוזר למזימה שבמסגרתה יובשו מי הסכרים, במיוחד בסכר מוג'יב. הטענה הזאת חלשה מבחינה טכנית. אחרים חושבים שהפרויקט הזה יכפיף את ירדן להחלטותיו של "האויב הישראלי" שטרפד את פרויקט תעלת הימים – פרויקט שהיה אמור להעניק לירדן מים רבים, עצמאות בתחום המים ותועלת סביבתית רבה.
אולם לצד חילוקי הדעות המדעיים והכלכליים בין מומחים מצד אחד ומתנגדים לפרויקט ולממשלה מהצד השני, הסיבה להתנגדות טמונה בכך שהפרויקט מחזק את הנורמליזציה של ירדן עם ישראל. זהו הדבר שהמפלגות האסלאמיות הפאן־ערביות, השמאלניות וחלק מהלאומיות מסרבות לקבל. ההשתתפות בפרויקט לדעתן תהפוך את ירדן לשותפה לנורמליזציה ול"עסקת המאה". התנגדות נוספת נובעת מכך שממשלת ישראל הנוכחית ממשיכה בהרחבת ההתנחלויות ובהתקפות יום־יומיות על מסגד אל־אקצא ועל מערת המכפלה בחברון. הממשלה הזאת ממשיכה להרוג בצעירים ולפגוע בחמשת אלפים אסירים פלסטינים, שחמישית מהם הם ילדים.
כל זה מתחולל בעיצומו של ריב בעניין הרפורמה המדינית בירדן, שעליה הופקדה מועצת האומה המכהנת על שני בתיה: הפרלמנט והסנאט. היו שמחו על הצעת החוק לתיקון החוקה, במיוחד על הסעיפים שלפיהם יש להקים מועצה לביטחון לאומי בראשות המלך ובהשתתפותם של ראש הממשלה, שר הביטחון (משרד שהובטח להקימו אך הדבר לא קרה), שרי הפנים והחוץ, הרמטכ"ל וראש המודיעין הכללי. הם סבורים כי המועצה הזאת תפגע בריבונות הממשלה ותטיל חובת דיווח על המלך, וכי מדובר בהפרה של החוקה. אולם לא תהיה כל הפרה של החוקה אם סעיף המועצה לביטחון לאומי יתווסף לחוקה. החשש שהמועצה תפגע בריבונות הממשלה אינו במקומו משום שיהיה לממשלה ייצוג משמעותי במועצה בדמות שני חברים ממונים מטעם ראש המועצה, שהוא המלך. הדיון בירדן מתלהט בצילו של משבר כלכלי ושל אבטלה גבוהה; הממשלה אינה מעוניינת להתכתש עם האופוזיציה, ואם תעשה זאת, היא לא תשכנע את הרחוב. זוהי תקופה של שינויים חשובים בירדן, והכוחות השונים ממוקדים במאבק על מעמדם.
ד"ר ג'ואד אל־ענאני הוא כלכלן ופוליטיקאי ירדני שכיהן כראש החצר המלכותית וכסגן ראש הממשלה, והיה אחד מבכירי הנושאים והנותנים עם ישראל. המאמר המלא פורסם באתר הביקורתי אל־ערבי אל־ג'דיד ב־2 בדצמבר 2021. תרגם מערבית: עמיר טאובר.