הדיון הציבורי בשבועות האחרונים התמקד באופן אינטנסיבי בדחיקת נשים מהמרחב הציבורי. החל מיציאת הצוערים בבה"ד 1 מטקס בו שרות נשים וכלה מדרישה מפרופ' רבקה כרמי לא לעלות לבמה לקבל פרס בו זכתה, רבים תוהים מדוע הנושא עלה דווקא עכשיו. תופעה זו היא פועל יוצא של החמרה אינטנסיבית של חומרות הלכתיות הנוגעות לנשים בציבורים הדתי והחרדי דווקא בשנים האחרונות. הייתי רוצה להציע הסבר לכך.
הבסיס הוא התיאוריה של פרופ' הלברטל על החילון, אותה שמעתי בכנס "מחשבת ישראל ואמונת ישראל" של אונ' בן גוריון (אפשר לשמוע אותה כאן, אני כתבתי עליה כאן). עיקרה הוא שחילון אינו תוצאה של עיון מעמיק ומסקנה פילוסופית בסופו אלא של חשיפה לשילוב בין פרויקט אידיאולוגי מחד ובין אורח חיים הכרוך בו מאידך. חשיפה זו הופכת את אורח החיים הדתי בהדרגה לזר יותר, והזרות הזו הופכת את יישוב הבעיות באורח החיים הדתי (בעיות שקיימות בכל אורח חיים) לקשה יותר ויותר עד לנטישתו. הסוציאליזם, הציונות וההשכלה, טוען הלברטל, הציגו מאמצע המאה ה-19 שלושה מסלולים כאלה, שעוצמתם מחד בפרוייקט האידיאולוגי הכרוך בהם ומאידך במשמעות שהם נתנו לאורח חיים חילוני והבעייתיות שהם חשפו באורח החיים המסורתי – האמונות הטפלות, העוני, הניוון, וכד'. חשיפה זו היא שהובילה לחילון הגדול של המאה ה-19. שלושת הפרוייקטים האלה דעכו מבחינה אידיאולוגית, בין בשל הצלחה (ציונות) או כשלון (קומוניזם), ולכן האיום הנשקף מהם לדת המסורתית שכך. אם יש פרוייקט מאיים כזה היום, רמז הלברטל, זהו הפמיניזם. אני חושב שכאן טמון המאבק הגדול בנשים שעולה בימים אלה.
הא כיצד? יש להבחין בין החברה החרדית והדתית לאומית. בשוליים ה"שמאליים" של החברה הדתית לאומית החל לפני מספר שנים פרוייקט אידיאולוגי גדול של נסיון לשלב פמיניזם והלכה. ממדרשות לנשים למניינים שוויוניים, ניתן להבחין בתהליך שמתאר הלברטל: נשים נחשפות למבנה אידיאולוגי ולאורח חיים אחר, כזה שבו הן שוות לגברים ולא מודרות מכל האלמנטים החשובים. כיצד תוכל אישה שזוכה להערכה והשפעה שווה לגבר בכל תחום בחייה להשלים עם דחיקתה הצידה דווקא בבית הכנסת? הפרוייקט הפמינסיטי-אורתודוקסי מנסה לעשות בדיוק מה שניסו לעשות חכמי חוכמת ישראל במאה ה-19: לשלב את עולם המסורת המוכר להם עם עולם ערכים שפשוט לא מסוגל לקבל את העיוותים המסורתיים. בניגוד להשכלה, קומוניזם וציונות של לפני מאה וחמישים שנה, הדיסוננס כאן נוגע בצורה ישירה רק לחצי מהאוכלוסיה, והפרוייקט הזה בוער, מדרך הטבע, יותר בעצמותיהן של נשים מאשר גברים (אם כי גם לא מעט גברים שאולים את עצמם מדוע בכל מקום הם יכולים להיות במסגרת משפחתית מלאה חוץ מבבית הכנסת). אבל נשים הן חלק גדול מספיק מהאוכלוסיה (בניגוד למשל להומוסקסואלים), ופוטנציאל החילון שלו מספיק גדול (כמה מהלוחמות הותיקות ביותר, כמו אליס שלוי, עזבו את האורתודוקסיה) כדי שהפרוייקט הזה יהיה מאיים.
התגובה למגמה זו דומה לתגובה שהולידה את החילון: תחילה נסיון הגחכה ודחיקה לשוליים, ובהמשך תגובת נגד שבה מדגישים דווקא את האלמנטים שנראים בעייתים, והפיכתם לעיקר. כך חת"ם סופר קבע "חדש אסור מן התורה" והפך כל גורם באורח החיים – בעיקר זה המבדיל מהחברה הכללית כמו לבוש – לעיקר, וכך בימינו המנהיגות הרבנית הפכה את ההפרדה בין המינים, ההקפדה על צניעות וחידוד ההבדלים בין המינים והכוונת כל מגדר למה ש"הולם אותו מדרך הטבע" לנס המאבק. האיום הפמיניסטי הופך כך לזר, לייבוא מתרבות המערב הנהנתנית, והאיום מנוטרל.
טוב ויפה; אלא שהניסיונות החריפים ביותר להדרת נשים מגיעים כיום מהמגזר החרדי, שם הדינמיקה קצת אחרת. החברה החרדית לא מאויימת ממנייני "שירה חדשה" כי היא לא רואה אותם כרלוונטיים כלל. מאידך, האפליה בין המינים הרבה יותר משמעותית בחברה החרדית. למעשה, במידה רבה כמו במדינות דרום ארה"ב עד 1860, החברה החרדית חיה על חבית חומר נפץ: פרנסתה וקיומה מושתתים על כך שנשים גם יוצאות לעבוד וגם בונות את הבית, בעוד שגברים מחד לא תורמים דבר בחיי העולם הזה ומאידך מחזיקים בכל הכח וההון התרבותי. זה מצב שביר הרבה יותר ולכן נתון לאיום מצד מצבים הרבה יותר טריוויאליים. הוסיפו לכך את העובדה שאילוצי הפרנסה חושפים יותר ויותר נשים חרדיות דווקא לחברה החילונית – בה הן יכולות לראות שניתן להתיחס אליהן בכבוד ובשוויון ועדיין לקיים חברה מתוקנת – ותקבלו איום חמור שהתגובה אליו היא החמרה דרמטית בהפרדה וההדרה. בכך משדר המגזר החרדי שאפליית נשים איננה מקרית אלא היא חלק מעיקר המסורת.
לכן אני אופטימי. לא רק מכיוון שנראה שהחברה החילונית מתחילה לשדר שהיא לא מוכנה לסבול את הקפריזות הללו, אלא מכיוון שכמו המאבק בציונות או כמו מאבקם של מדינות הדרום בארה"ב, אלה מאבקים נגד ההסטוריה ובדרך כלל הם נכשלים. חלקם נכשלים באופן מוחלט (הקונפדרציה) וחלקם באורח חלקי (האנטי ציונות). אבל הנסיון להשיב את הגלגל אחורה – ובמקרה הזה, לדחוק את הפמיניזם חזרה לבקבוק – נדון לכשלון.
