הכרזתה של "המדינה האסלאמית בעיראק ובאל-שאם" ביוני 2014 על הקמת הח'ליפות האסלאמית ועל מינויו של אבו בכר אל-בגדאדי לח'ליף נתקלה בביקורת חריפה בעולם המוסלמי. זו לא פסחה אף על הוגים, קבוצות וחוגים אסלאמיים רדיקליים השואפים להשבת הח'ליפות ההיסטורית; אלה דוחים את הרעיון שקבוצה מוסלמית אחת מנכסת לעצמה זכות שניתנה, לתפיסתם, לכלל האומה המוסלמית (אל-אוּמַּה). מבקריו של בגדאדי רואים בו מתחזה לח'ליף, ובמדיה החברתית אף עולה תמיהה מסוימת מצד מוסלמים שמא אל-בגדאדי מתכוון להכריז על עצמו כ"מהדי המצופה" (אל-מהדי אל-מוּנְתַזַר). אחדים אף מזדרזים לגנותו כ"מהדי שקרי".
מושג המהדי באסלאם קשור באופן הדוק למסורות אפוקליפטיות משיחיות. בהתאם להן המהדי ("המנחה בדרך הנכונה") אמור להופיע לקראת יום הדין ולשלוט לפרק זמן כדי להשיב את תקופת הזוהר של האסלאם, על ידי הסרתו של הרוע מהעולם וכינון מחדש של הצדק. על פי מסורות אלה הופעתו תחפוף את הופעתו השנייה של ישו (עיסא) עלי אדמות. האחרון אמור לסייע למהדי בהשגת ניצחון על הדַגַּ'אל, משיח השקר והתגלמות הרוע, ב"קרב האחרון" של קץ הימים.
נטייה רווחת היא לזהות את רעיון המהדי באסלאם בעיקר עם השיעה, במיוחד עם דמותו של "האימאם הנעלם" (אל-אימאם אל-עַ'איֶבּ) המרכזית לשיעה התרי-עסרית. אבל ההיסטוריה של האסלאם הסוני עשירה במסורות, ציפיות ותנועות מהדיסטיות. בולט במיוחד בהיסטוריה המודרנית המקרה של מוחמד אחמד אבן עבדאללה (1844-1885) שהיה מנהיגה של תנועה סונית משיחית בסודאן והכריז על עצמו כמהדי בשנת 1882, שבה כבשה בריטניה את מצרים. תנועת המהדיה התפרסמה בשל התנגדותו העזה של צבאה, אל-אנסאר, לשלטון העות'מאני-מצרי בסודאן ולמאמציהם של הבריטים להרחיב את שלטונם לסודאן. צבא זה, שמנה עשרות אלפי לוחמים ספורים, הצליח במהלך שנות השמונים של המאה ה-19 להשיג ניצחונות מרשימים על הכוחות האנגלו-מצרים, כולל כיבושה של ח'רטום ב-1885 ופלישות לאתיופיה ולתוך מצרים בשלהי אותו עשור.
למרות שרעיון הג'יהאד מילא תפקיד מרכזי בתנועת המהדיה, הנרטיב שלה הוא יותר מאשר רצף של מלחמות; זהו במידה רבה נרטיב של ישות פוליטית משיחית שהתקיימה במהלך שנות השמונים והתשעים של המאה ה-19 והתאפיינה בביורוקרטיה עצמאית ובמערכת משפט שהתבססה על ההלכה המוסלמית, השריעה. דמותו המשיחית של המהדי כשליט בחסדי האלוהים מילאה תפקיד מרכזי בישות זו. זמן קצר לאחר כיבוש ח'רטום נפטר המהדי ממחלה. שלושת הח'ליפים שהגדיר כיורשיו נאבקו ביניהם והמנצח, עבדאללה אבן מוחמד, נותר הח'ליף היחיד. רק לקראת נעילת המאה ה-19 הצליחו הכוחות האנגלו-מצרים להביא לסיום הפרק ההיסטורי של הישות המיליטנטית המהדיסטית בסודאן, בקרב המפורסם באום-דוּרמַאן (1898).
במכלול היבטיה של התנועה המהדיסטית בסודאן בולט בין היתר המרכיב האפוקליפטי-משיחי ככוח מניע, כפי שניתן לזהות גם בקבוצות ותנועות ג'יהאדיסטיות בנות תקופתנו, למשל הטליבאן ואל-קאעידה. כך גם הדוקטרינה של "המדינה האסלאמית" משופעת במוטיבים אפוקליפטיים-משיחיים. הדבר מומחש היטב גם במגזין הדיגיטלי שלה, "דַאבִּק", הנקרא על שם מקום בסוריה שבהתאם למסורות אפוקליפטיות ייערך בו הקרב בין הצבא המוסלמי לבין רומא. נראה כי לתפיסת "המדינה האסלאמית", המערב, ובמיוחד כוחות הקואליציה הצבאית בהנהגת ארצות הברית, תואמים את הדימוי עתיק הימים של רומא, או הרומאים, כדמות האויב. זאת יחד עם התפיסה הג'יהאדיסטית הרווחת המתייחסת למערב, ולארצות הברית בראשו, כ"צלבנים המודרניים". בהתאם לכך מתוארת המלחמה בסוריה על ידי "המדינה האסלאמית" כהתחלה המלחמה של קץ הזמנים. גם הדגל השחור שמניפה "המדינה האסלאמית", בדומה לקבוצות מיליטנטיות אחרות, נשזר בעמדה אפוקליפטית-משיחית, לרבות ציפיות מהדיסטיות. במסורות אפוקליפטיות כאלה יש כדי להניע מוסלמים קנאים ברחבי העולם להצטרף לשורות "המדינה האסלאמית".
אין זה מפתיע, אם כן, שבהתייחסויותיהם של מוסלמים ל"מדינה האסלאמית" במדיה החברתית נמתחים גם חוטים לאחור אל עבר המדינה המהדיסטית בסודאן. אף שלשתי התופעות הפוליטיות המיליטנטיות הללו יש קווי ייחוד עצמאיים, יש בהן גם מאפיינים משותפים בולטים כמו קנאות אסלאמית, גישה מיליטנטית-ג'יהאדיסטית ועמדות אפוקליפטיות-משיחיות. קווים זהים אלה מאפשרים להציע, במידה של זהירות, מספר תובנות העולות מהתופעה המהדיסטית המוקדמת בסודאן לצורך חשיבה אודות "המדינה האסלאמית".
התובנה הראשונה היא כי לאווירה הרוויה ברעיונות אפוקליפטיים-משיחיים עשוי להיות אפקט מדבק. ההצלחה של התנועה המהדיסטית בסודאן במהלך שנות השמונים של המאה ה-19 הגיעה בתקופתה לקהילות מוסלמיות ברחבי העולם, לרבות לדרום מזרח אסיה; הדי הצלחה זו סייעו אף להפצת רעיונות משיחיים באי ג'אווה, הדומיננטי בארכיפלג האינדונזי, וכנראה אף סייעו להצית שם מרידות איכרים באותה תקופה.
התובנה השנייה עניינה בהיבטים צבאיים. נראה כי במהלך הפרקים הראשונים של הפרק המהדיסטי המיליטנטי בסודאן לקו הבריטים באופן משמעותי בהבנת עוצמת האתגר הניצב מולם. הדבר בולט במיוחד בהמעטה מהכוח והיכולות הצבאיים של היריבה הג'יהאדיסטית. הלקחים שהפיקו הבריטים מטעויותיהם וכישלונותיהם מאוחר יותר סייעו להם להשיג סדרה של ניצחונות צבאיים על הצבא המהדיסטי במהלך שנות התשעים של המאה ה-19, שהביאו לסיום הפרק המהדיסטי בסוף אותה מאה. נראה כי אחד הלקחים הבולטים והמכריעים של הבריטים הייתה ההבנה כי התמודדות מול האתגר המוצב מולם מחייבת פעילות צבאית מאד נחרצת המבוססת על הכנות אינטנסיביות והשקעה בתשתית ובלוגיסטיקה (לרבות מתיחת קווי מסילת רכבת). כך הצליחו הכוחות האנגלו-מצרים, תחת פיקודו של הגנרל קיצ'נר, להפיק את המרב מיתרונם הברור בכוח אש ובטכנולוגיה וחוללו תפנית מאד משמעותית בשדה הקרב.
ד"ר גיורא אלירז הוא חוקר נלווה במכון טרומן ועמית נלווה במכון המלכותי ההולנדי ללימודי דרום מזרח אסיה והקריביים בליידן, הולנד
