מנהיג של מדינה מגיע למדינה אירופאית. הוא רואה בעצמו – ורוב בני עמו רואים בו – מנהיג חזק ואיש העולם הגדול שמייצג היטב את המדינה בעולם, דואג לאינטרסים שלה ומקדם את קשריה הכלכליים והמדיניים. אבל כבר עם נחיתתו, ולאורך כל ביקורו, הוא נתקל בשורת הפגנות שמזכירות לו בעיות מבית שאותן הוא מנסה לשכוח. המפגינים קוראים לו כובש ומדכא ומחאתם מכתיבה את אופן הסיקור של ביקורו, בניגוד מוחלט לכוונותיו.
התיאור עשוי להישמע מוכר לקוראות ולקוראים הישראלים, אבל הוא מתייחס דווקא לסין ולנשיאה, שי ג'ינפינג, שסיים היום ביקור בן יומיים בצ'כיה – הביקור הראשון אי פעם של נשיא סיני במדינה זו.
המפגינים לא התרשמו במיוחד משפע ההבטחות לשיתוף פעולה שניתנו בפגישה בין שי לבין נשיא צ'כיה, מילוש זמאן. הם מילאו את פראג בדגלים טיבטיים ופרשו מעל הדרך משדה התעופה תמונה ענקית של ואצלאב האבל, הנשיא לשעבר וסמל ההתנגדות הדמוקרטית הצ'כי, יחד עם הדאלאי לאמה. מולם התייצבו מפגינים פרו סינים – בעיקר יוצאי סין שמתגוררים כיום בצ'כיה, וקיבלו את הנשיא "שלהם" במפגן של דגלים אדומים. בכמה מקרים הגיעו קבוצות המפגינים לעימותים פיזיים.
רבים בסין אינם מצליחים בשום אופן להבין את היחס הזה לנשיאם ומביעים זעם על כך. מדוע מה שקורה בטיבט (או בסין בכלל) הוא עניינם של הצ'כים? מדוע הם אינם מבינים שעל הטיבטים להיות אסירי תודה על הפיתוח שסין הביאה לאזור? מדוע הם אינם עוסקים בבעיות אחרות בעולם, למשל בסוריה? מכאן הם מסיקים שמדובר בהטיה מערבית וברגשות אנטי-סיניים המנוגדים להגיון ולצדק הטבעי.
אולם גם מי שאינם מנופפים בהתלהבות בדגל הטיבטי ייאלצו, בבחינה הוגנת של העובדות, לתהות על ההסתגרות הסינית מפני ביקורת. בניגוד ליהודה ושומרון, טיבט אינה נחשבת לשטח הנתון בתפיסה לוחמתית מבחינת החוק הבין-לאומי, ולכאורה הטיבטים הם אזרחים שווים בסין. בפועל, מאז ההתקוממות בלהסה ובערים אחרות בשנת 2008, דיווחים קטועים שמגיעים מהאזור מציירים תמונת מצב הולכת ומחריפה: הגבלות חמורות יותר מבעבר על חופש התנועה ועל תקשורת (כולל שימוש באינטרנט), אפליה חמורה בתעסוקת טיבטים, והגירה מאסיבית של חאנים (בני קבוצת הרוב הסינית) לאזור, אשר פוגעת בפרנסתם של טיבטים ויוצרת לחץ גדול על האקולוגיה הרגישה של האזור. הייאוש וחוסר התוחלת בטיבט הביאו לתופעה מחרידה של התאבדות בהצתה – מחאה פומבית ומזעזעת שנקטו מאות טיבטים וגררה תשומת לב מועטה בעולם.
המפגינים בצ'כיה דווקא שמים לב לכל זאת. בעולם שאחרי הגלובליזציה, כל מדינה שלא רוצה להיות צפון קוריאה ולנתק את עצמה מהעולם, תיאלץ כנראה לראות את עצמה, במוקדם או מאוחר, גם דרך משקפיים זרות, ולא רק כפי שההסברה הפנימית החליטה להציג אותה.
