אתמול, בפוסט קצר בפייסבוק, הקבלתי בין טורקיה לבין ישראל. טענתי שהיחס לאופוזיציה בטורקיה מרמז על מה שעלול להתרחש בישראל. כמו כאן, גם שם מתנהל מסע הוקעה וחיסול של כל השתולים והבוגדים החושפים את עוולות המשטר ואת אכזריות הצבא, ואת אלה הקוראים לדו-שיח עם הכורדים. כמו כאן, גם שם מחוקקים חוקים לסתימת פיות בארגוני האופוזיציה. נכון אמנם שהטורקים מתקדמים יותר – עיתונאים מושלכים לכלא ואנשים נעצרים ונשפטים על פגיעה בכבוד נשיא המדינה, אבל אנחנו לא מפגרים הרבה אחריהם. הסיפור הטורקי של אתמול הוא אופייני. אחד מראשי ארגוני הפשע הגדולים בטורקיה הודיע שידאג לפגוע בכל אנשי האקדמיה הקוראים להפסקת אש עם הכורדים ולחידוש תהליך השלום עמם.
פטריוטיזם, כפי שכתב סמואל ג'ונסון לפני מאתיים שנה, הוא מפלטו האחרון של הנבל.
מה הקשר בין הכורדים לפלסטינים, שאל אותי בתרעומת סטודנט לשעבר, בתגובה לפוסט. "מה הדמיון בין התנועות הכורדיות לאש"ף? האם הן אי פעם קראו להשמדתה של טורקיה? האם אנשי הדת שלהם קוראים לדקור טורקים בכל מקום? מהן השאיפות הטריטוריאליות של הכורדים בטורקיה?" אז אולי באמת הגיע הזמן לבדוק ולהשוות.
ראשית, כשם שיש הרבה פלסטינים הסבורים שאין לישראל זכות קיום, יש לא מעט כורדים הרואים בטורקיה מדינה לא-חוקית שגזלה, כבר מאז 1923, את זכותם למדינה. יש גם כורדים מיליטנטים הקוראים לפגוע בטורקים בכל מקום, על אף ששם מדובר במוסלמים, לא ביהודים. אולם חשוב לזכור שכבר לפני 27 הצהירה ההנהגה המדינית של אש"ף שהיא מכירה בזכות קיומה של ישראל. ההכרה הזו הפכה לעובדה בהסכמי אוסלו, אושרה מחדש באין-ספור הסכמים והסכמי ביניים, וקיבלה אישור נוסף ביוזמה הערבית הסעודית מ-2002. המחתרת הכורדית מעולם לא עשתה צעד דומה.
בניגוד גמור לשקריה חסרי הבושה של ממשלת ישראל, שרוב הציבור קונה, לכל אורך תקופת שלטונו של אבו מאזן מקפידה ההנהגה הפלסטינית להכריז על הכרתה בישראל, ומבקשת רק להקים מדינה בגבולות 1967. מאז התמנה אבו מאזן לנשיא, לפני יותר מעשור, משתפים ארגוני הביטחון הפלסטיניים פעולה עם ישראל באופן מלא, והשב"כ וצה"ל הם אלה שמעידים כי הפלסטינים בולמים כל ניסיון לפיגוע שהם יודעים עליו. המחתרת הכורדית בלמה את הפיגועים לתקופה הרבה יותר קצרה. לפני שנה היא שברה את הכלים כשהבינה שהתהליך המדיני אינו הולך לשום מקום, והכריזה על חזרה לאלימות.
שנית, אמנם גם הכורדים בטורקיה מופלים לרעה, ורק לאחרונה הותר להם ללמד בשפתם, אבל על פי חוק יש להם זכויות אזרח מלאות: הם רשאים לבחור ולהיבחר לפרלמנט, רשאים לצאת מן המדינה ולבוא אליה כראות עיניהם, ונהנים מכל מה שאזרח במדינה זכאי לו – ביטוח לאומי, פנסיה, טיפול רפואי ועוד. הפלסטינים, לעומת זאת, חיים בשליטה ישראלית מלאה או חלקית כבר קרוב לחמישים שנה. אנשים שנולדו תחת שלטון ישראל הם כבר סבים וסבתות לנכדים, ומרביתם עדיין לא זכו לזכויות המינימליות הללו. עד היום אין לפלסטינים זכות לשאת דרכון פלסטיני או ישראלי ולצאת ולבוא בעולם כאזרח חופשי.
שלישית, אף שהמחתרת הכורדית אפקטיבית הרבה יותר ממקבילותיה הפלסטיניות, ומצליחה לפגוע קשות בכוחות הביטחון הטורקיים, המדינה הטורקית אינה מנופפת מעל ראשיהם של האזרחים הכורדים בשלילת זכויות, ולא החליטה באופן שרירותי להפסיק להעביר להם את חלק התקציב שהם ראויים לו (שהוא, אגב, הרבה מעבר למה שהאזור הכורדי מייצר ומעביר לקופת המדינה).
לסיכום, בהשוואה בין שני המקרים, ישראל-פלסטינים וטורקיה-כורדים, נדמה לי שהכף נוטה לזכותה של טורקיה ולחובת ישראל.
