אירועי השנים האחרונות מעלים מחשבות לגבי פירוקן של מדינות בעולם הערבי. חקר המזרח התיכון באקדמיה עדיין לא התמודד עם תוצאות הכיבוש האמריקני של עיראק בשנת 2003, עם כישלונם של האמריקאים בגיבוש דמוקרטיה ערבית מתפקדת, ועם התפוררותן של מדינות ערביות בעקבות ה"אביב הערבי" שמונה שנים אחר כך. מכל עבר נשאלו שאלות לא נכונות והועלו פתרונות שגויים ולא ישימים. מאמר זה יעסוק בעיראק, שבמשך שנים נחשבה לאב טיפוס של "מדינה מלאכותית", ונמצאת היום במוקד הדיון על עתידן של המדינה והאזרח הערבי.
האם עיראק היא מדינה מלאכותית? רבים סבורים שכן ורואים במצב השורר בה כיום הוכחה לכך. מכאן נובע שכל פתרון לבעיה העיראקית חייב לכלול את חלוקת המדינה. אולם השאלה הזו איננה רלוונטית. עיראק איננה מדינה "מלאכותית" יותר מרוב המדינות הקיימות בעולם היום, וגבולותיה הגיוניים יותר אפילו מגבולות ישראל של 1949 או 1967. המדינה העיראקית עשתה כברת דרך מאז שהוקמה, על בסיס המנהל העות'מאני ובחסות המנדט הבריטי, בשנים 1920—1921. הטענה שהמדינה נוצרה כתוצאה מאיחוד מלאכותי של שלושה מחוזות עות'מאניים איננה מדוייקת, שכן שניים מהם (בסרה ומוסול) היו כפופים למחוז בגדאד, הגדול והמרכזי יותר.
ההיסטוריה של עיראק במאה ה-20 היא סיפור הקמתה של מדינה צנטראליסטית, שהגיעה לשיא כוחה המפלצתי בשנות ה-70 וה-80, תחת שלטונו של סדאם חוסין. אותה מדינה נחלשה מאד החל בשנת 1991, כתוצאה מהסנקציות הבין-לאומיות החמורות וההשפעה המצטברת של המלחמות. החל בשנת 2003 חוותה עיראק מהפכה בסדר גודל המגמד אירועים אחרים במזרח התיכון. אחת מתוצאות הלוואי החשובות שלה הייתה היחלשות נוספת של המדינה וכניסתה למשבר חסר תקדים, שספק אם מדינות אחרות היו בכלל שורדות. מעבר לכך, אחרי 2003 נעשו נסיונות רציניים לטפל בבעיות שהורישה עיראק הישנה: שלטון סוני ריכוזי, כוחני וכופה.
השאלה השגויה השניה היא האם יש, או האם נוצר, עם עיראקי. על כך יש להעיר כי תחושה לאומית עיראקית הייתה קיימת בקרב הערבים בעיראק עוד לפני הקמת המדינה. זו, באמצעות מנגנוניה השונים, פיתחה, העמיקה וחיזקה רגש לאומי שחצה גבולות עדתיים (ולראיה אינטלקטואלים כורדים חשובים שכתבו בערבית). שיעים קיצוניים וסונים ג'יהאדיסטים חולקים את אותו רגש לאומי עיראקי, ולעתים משתמשים באותם סמלים ובאותה טרמינולוגיה. הרגש הלאומי הוא כוח: משטר הבעת' הצליח לרתום אותו לצרכיו במהלך מלחמת עיראק-איראן, וגם היום זהו הרגש הדוחף שיעי תושב נאסריה בדרום להצטרף למיליציה שיעית ולהילחם בסונים במקומות מרוחקים. השיח הלאומי הוא אחדותי וצנטראליסטי, על-עדתי לכאורה, ובגדאד במרכזו. אם עם מוגדר לפי הרגש הלאומי הרי שיש עם עיראקי ערבי (הכורדים מהווים סיפור נפרד). אולם רגש לאומי לבדו אינו יוצר את הבסיס לחיים משותפים; בהעדר "אמנה אזרחית" משותפת לכל הערבים החיים בעיראק, הרגש הלאומי מהווה מרחב התגוששות בין מרכיבי הקהילה על השליטה בה. רגש לאומי ללא אמנה אזרחית אינו יוצר לאום. ניתן לטעון, אם כן, שישנו עם עיראקי אך לא לאום עיראקי.
השאלה הלא נכונה השלישית היא מתי תתפרק עיראק למרכיביה העיקריים. הנחת היסוד המובלעת היא שזוהי שאלה של זמן בלבד. אלא שמלבד הכורדים, שגם הם "מסונדלים" כרגע ומנועים מהכרזת עצמאות (לפחות עד יעבור זעם), ערבים שיעים וסונים דוחים מכל וכל תביעות לפרק את המדינה. אפילו ה"מדינה האסלאמית" אינה רוצה בכך, ושואפת לכיבושן של בגדאד, בסרה ואפילו כווית. גם בשנים האחרונות, כאשר גורמים בציבור הסוני והשיעי העלו תביעות להקמת "אזורים פדרליים" (בערבית "אקלים") עדתיים, אלה היו אמורים לתפקד במסגרת עיראק ולא להתפצל ממנה. מכל מקום, גם נסיונות אלה הסתיימו בכישלון. משום בחינה שהיא אין זכות קיום לאזור פדרלי סוני או שיעי שיהיה נפרד מבגדאד.
יש שמניחים כי פירוק של מדינה הוא הליך כירורגי פשוט וחלק. המודל המקובל הוא פירוקן של שלוש מדינות במזרח ודרום אירופה בשנות ה-90: ברית המועצות, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה. בשלוש המדינות הללו הפירוק נעשה, בדרך כלל, ללא עימותים מזוינים ממושכים, והוביל ליצירת מדינות לאום מתפקדות. מדוע עיראק וסוריה לא יכולות להתפרק באופן דומה?
שאלה זו מתעלמת מהרקע המשותף למדינות שהתפרקו בשנות ה-90 ולהבדלים בינן לבין מדינות המזרח התיכון הערבי. ברית המועצות, יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה היו מדינות קונפדרטיביות מלכתחילה; יוגוסלביה וצ'כוסלובקיה הוקמו כישויות רב-לאומיות, וברית המועצות אימצה מודל זה בשנות ה-30. ללאומים בתוכן היה מעמד משפטי, פוליטי, לשוני ותרבותי נפרד, אך חשוב מכך, הייתה להם טריטוריה בעלת גבולות מנהליים מוסכמים (בברית המועצות וביוגוסלביה הן נקראו "רפובליקות"). כאשר התפרקה המדינה הפכו הרפובליקות למדינות עצמאיות והגבולות המנהליים הוכרו כגבולותיהן הלאומיים. גבולות אלה נשמרו עד הכיבוש הרוסי של קרים מידי אוקראינה ב-2014. עיראק, לעומתן הייתה מדינה צנטראליסטית, ורק החל בשנת 2005 הוגדרה כמדינה "פדרלית".
המודל הפדרלי האירופי מתאים אולי רק לשסע הערבי-כורדי בעיראק. חוקת 1959 הכירה בקיומם של שני עמים, ערבי וכורדי, על אדמת עיראק. בשנת 1970 הכיר משטר הבעת' בזכות הכורדית לאוטונומיה בשלושה מחוזות, והוציא זאת לפועל ארבע שנים לאחר מכן. החל בשנת 1991 אבדה בגדאד את השליטה על המחוזות הכורדים ואלה הפכו בפועל למדינה בתוך מדינה. עם זאת, הכורדים ממשיכים להיות מעורבים בניהול המדינה ממוקדי השלטון המרכזי בבגדאד, ובנוסף לכך אין עדיין גבול מוסכם בין כורדיסטאן לשאר חלקי עיראק.
אשר לשסע המרכזי, השיעי-סוני, בתוך הרוב הערבי בעיראק, לא זו בלבד שהמדינה לא הכירה בקיומו, אלא שהדחקתו ומחיקתו היו מאבני היסוד של הפרוייקט הלאומי לאורך השנים. אין לכך מקבילות במודל האירופי. בגדאד, הבירה ומרכז המדינה, היא עיר שיעית-סונית מעורבת ששני הצדדים תובעים לעצמם. מעבר לכך, הראשון שיעז לטעון שהסונים או השיעים צריכים מסגרת פדרלית נפרדת יוקע על ידי שני הצדדים, תאומים סיאמיים האוחזים זה בצווארו של זה עד לנצחונו של אחד מהם. בקצרה, אין בסיס טריטוראלי ואף לא בסיס הכרתי לחלוקתה של עיראק.
באורתופדיה נהוג לדבר על "שבר נקי" ועל "שבר מורכב". הסוג הראשון, כאשר העצם נשברת לשני חלקים ללא רסיסים, קל יחסית לטיפול באמצעות גבס או ניתוח. אדם שרגלו נשברה ב"שבר נקי" יחזור לתפקד תפקוד רגיל פחות או יותר. "שבר מורכב" הוא התרסקות העצם לרסיסים או קריסה של המערכת האורתופדית. במקרה כזה אין כמעט מה לעשות, וגם אחרי טיפול הולם יסבול האדם מתוצאות השבר ולא יחזור לתפקוד רגיל. ניתן להמשיל את עיראק (ואולי גם את סוריה, תימן, לוב) למדינה הסובלת מ"שבר מורכב", שנובע מבעיות יסודיות שהוזנחו במשך שנים רבות. בניגוד למדינות מזרח אירופה, הן אינן מתפרקות ב"שבר נקי", אלא קורסות פנימה ומתרסקות מבפנים.
התומכים בחלוקת עיראק מניחים כי התוצר הסופי – לפחות שלוש מדינות קטנות – יהיה טוב יותר מעיראק הנוכחית. אלא שעיראק, כמו רוב המדינות הערביות האחרות במצב דומה, נשלטת על ידי כנופיות. התרבות הפוליטית השלטת מבוססת על כבוד, תחושת עלבון, כוחנות ופחד. האזרח העיראקי מורגל לכל אלה, ואין שום יסוד להניח שהמדינות הקטנות שיקומו על חורבותיה של עיראק יהיו שונות מהותית ממודל זה. כנופיות אינן מסוגלות לנהל מדינה מודרנית, והמדינות הקטנות יסבלו מחוסר יציבות ויתפוררו ליחידות קטנות יותר ויותר.
עיראק נדונה לסבול מה"שבר המורכב" שלה גם לאחר שוך הקרבות, תהיינה תוצאותיהם אשר תהיינה. לשבר הזה יש תקנה – אולם ראשית יש להגדיר נכונה את הבעיה, שהיא העדר אמנה אזרחית המסדירה את היחסים בין מרכיביה הדמוגרפיים המרכזיים של עיראק, השיעים והסונים. אמנה אזרחית שתתקבל על ידי הציבור הרחב דורשת שינוי יסודי: הסונים חייבים לקבל את המהפך של 2003 על משמעויותיו: חוקיותו (על אף שנעשה על ידי כוח צבאי אמריקאי), הלגיטימיות של התהליך המדיני הדמוקרטי ועובדת היותם מיעוט. השיעים יצטרכו לשנות את יחסם אל הסונים כאל מיעוט מספרי ונחות מבחינה פוליטית, ולראות בהם שותפים לעיצובה של מדינה חדשה. שני הצדדים יצטרכו לזנוח את תחושות ההשפלה מן העבר (מצד השיעים) וההווה (מצד הסונים).
אף אם ההצעה הזו נראית נאיבית, יש בעיראק מחנה שלם של אינטלקטואלים התומכים בה ופועלים לממשה. הפרויקט שלקחו על עצמם – עיצובה של זהות לאומית מאחדת ותרבות פוליטית שונה – הוא עצום, והדרך להגשמתו רצופה סכנות ומכשולים. קולם אינו נשמע מחוץ לעיראק, בעיקר משום שהפרשנים הזרים מתיימרים לחשוב במקום העיראקים. גם אם ה"תרופה" לא טעימה לחכם, אין משמעות הדבר שהרופא טועה. לדמוקרטיה ליברלית פלורליסטית עלולות להיות השפעות לוואי לא נעימות, אולם בלעדיה החולה – המדינה העיראקית – לא יבריא.
ד"ר רונן זיידל הוא חוקר עיראק ותיק וחוקר בכיר במרכז דיין שבאוניברסיטת תל אביב
