ביום ראשון, ה-30 ביוני 2013, יֵצאו מצרים רבים להפגין נגד מחמד מורסי ו"האחים המוסלמים". המפגינים מקווים למוטט בהפגנותיהם את שלטון "האחים", כשם שההפגנות בראשית 2011 הפילו את שלטונו של מבארכ. על מה ולמה מתנגשים המצרִים שוב? מדוע אחרי הבחירות החוקיות לנשיאות מצרים רבים מהם עדיין מעוניינים בהפלת השליט ואף פועלים לשם כך?
זווית התבוננות מעניינת על מצבה של מצרים מסתמנת בראיון עם נאג'ח אבראהים, ממנהיגי "הגמאעה אל-אסלאמיה", תנועה סלאפית בעלת עבר אלים שחבריה חזרו בם מדרך הטרור והשתלבו בפוליטיקה המפלגתית של מצרים. כיום, חברי התנועה מביעים תמיכה ב"אחים" (בשונה מתנועות סלאפיות אחרות, השומרות על נייטרליות). מדבריו של אבראהים, המנתח את מצבה של מצרים ביושרה ובאומץ, עולה שכל הגורמים הפוליטיים במצרים, לרבות מפלגתו-שלו, שפכו שמן על המדורה המאיימת לכלות את המדינה.
עיקר הביקורת של אבראהים, שהתפרסמה מעל דפי העיתון "אל-אהראם" מכוונת כלפי "האחים", בעלי הברית של מפלגתו. לשיטתו, כשלון "האחים" נעוץ במדיניות הקיטוב שהם נוקטים. במקום לשלב אנשי אופוזיציה בשלטון, למצוא דרכים לשתף פעולה עם מפלגות מתחרות ולהציב אנשים מוכשרים בתפקידי מפתח, "האחים" שומרים בידיהם את כל מוקדי הכוח. במצרים קוראים לזה "אח'ואניזציה" – מושג שמשמעותו חלוקת תפקידים לחברי תנועת "האחים", הנקראת בערבית "האח'ואן". בישראל היינו קוראים לכך "חלוקת ג'ובים לאנשי שלומנו".
אבראהים אף מצביע על הנתק של "האחים" מן העם. בעבר סייעו "האחים" רבות לשכבות החלשות בחברה, וזכו בשל כך לפופולריות רבה, אולם מאז עלייתם לשלטון הם מנהלים מדיניות המנותקת מהצרכים הבוערים של אותן שכבות, המגיעות לקצה גבול יכולתן לתפקד בשל המצב הכלכלי והחברתי ההולך ומחמיר: המחסור בדלק מעמיק, הפסקות החשמל נעשות תכופות יותר ויותר, האבטלה גואה, הביטחון האישי מתדרדר והמחירים מאמירים. אולם, לדברי אבראהים, לא רק מפלגת השלטון אלא גם האופוזיציה אינה מפגינה אחריות או מיומנות פוליטית, וגם היא מנותקת מהעם ומצרכיו. למעשה, הן מפלגות השלטון והן מפלגות האופוזיציה ממוקדות במאבקן זו בזו ומתעלמות מהמצרי מן השורה, הכורע תחת נטל חוסר התפקוד של המדינה.
זאת ועוד. אבראהים מבקר את האופוזיציה על שהיא נותנת הכשר לשימוש באלימות נגד השלטונות, למשל שריפת תחנות משטרה וסניפים של מפלגות פוליטיות. בהקשר זה מעניין לראות שדובר תנועת "אל-גמאעה אל-אסלאמיה", שאך לפני כעשור וחצי ביצעה פיגועי טרור כואבים, יוצא חוצץ נגד השימוש באלימות. ולבסוף, אבראהים מותח ביקורת גם על מנהיג מפלגתו, המנסה לקשר בין המפגינים לבין הכנסייה הנוצרית, ומאשים אותו בהחדרת מתחים דתיים.
לאור דבריו אלה של נאג'ח אבראהים ניתן לומר, בהכללה, שהבעיה העיקרית של מצרים כיום היא חוסר הנכונות מצד כל הצדדים לנהוג על פי הכלל הבסיסי ביותר של כל פוליטיקה באשר היא: נכונות ויכולת להתפשר. נדמה כי חוקי המשחק הפוליטי הדמוקרטיים סחררו את ראשם של כל המשתתפים. האפשרות לעצב את החברה מחדש על פי ערכיו ועל פי האידיאולוגיה שלו-עצמו סימאה את עיניו של כל אחד ואחד מהזרמים הפוליטיים במצרים. במקום להכיר בכך שבכל מערכת פוליטית קיימים ניגודי ערכים ואינטרסים ולחפש פשרות הוגנות, כל הצדדים הנאבקים מתחפרים בשוחות הצדקנות העצמית ומשחקים משחק שסכומו אפס. הסכנה הטמונה במצב זה היא שהחמצן הפוליטי של מצרים, הכסף וההכנסות של המדינה, הולך ואוזל. בקרוב עתידים כל הצדדים לגלות שלעתים, במשחק סכום אפס אין מנצחים אלא רק מפסידים. במילים אחרות, כאשר משחקים על כל הקופה, היא מתרוקנת. כרגע, כל הצדדים אוחזים זה בגרונו של זה. קשה לראות כיצד הפגנות הענק של כל הצדדים הללו יוציאו את מצרים מהשיתוק שאחז בה.
זווית התבוננות מעניינת על מצבה של מצרים מסתמנת בראיון עם נאג'ח אבראהים, ממנהיגי "הגמאעה אל-אסלאמיה", תנועה סלאפית בעלת עבר אלים שחבריה חזרו בם מדרך הטרור והשתלבו בפוליטיקה המפלגתית של מצרים. כיום, חברי התנועה מביעים תמיכה ב"אחים" (בשונה מתנועות סלאפיות אחרות, השומרות על נייטרליות). מדבריו של אבראהים, המנתח את מצבה של מצרים ביושרה ובאומץ, עולה שכל הגורמים הפוליטיים במצרים, לרבות מפלגתו-שלו, שפכו שמן על המדורה המאיימת לכלות את המדינה.
עיקר הביקורת של אבראהים, שהתפרסמה מעל דפי העיתון "אל-אהראם" מכוונת כלפי "האחים", בעלי הברית של מפלגתו. לשיטתו, כשלון "האחים" נעוץ במדיניות הקיטוב שהם נוקטים. במקום לשלב אנשי אופוזיציה בשלטון, למצוא דרכים לשתף פעולה עם מפלגות מתחרות ולהציב אנשים מוכשרים בתפקידי מפתח, "האחים" שומרים בידיהם את כל מוקדי הכוח. במצרים קוראים לזה "אח'ואניזציה" – מושג שמשמעותו חלוקת תפקידים לחברי תנועת "האחים", הנקראת בערבית "האח'ואן". בישראל היינו קוראים לכך "חלוקת ג'ובים לאנשי שלומנו".
אבראהים אף מצביע על הנתק של "האחים" מן העם. בעבר סייעו "האחים" רבות לשכבות החלשות בחברה, וזכו בשל כך לפופולריות רבה, אולם מאז עלייתם לשלטון הם מנהלים מדיניות המנותקת מהצרכים הבוערים של אותן שכבות, המגיעות לקצה גבול יכולתן לתפקד בשל המצב הכלכלי והחברתי ההולך ומחמיר: המחסור בדלק מעמיק, הפסקות החשמל נעשות תכופות יותר ויותר, האבטלה גואה, הביטחון האישי מתדרדר והמחירים מאמירים. אולם, לדברי אבראהים, לא רק מפלגת השלטון אלא גם האופוזיציה אינה מפגינה אחריות או מיומנות פוליטית, וגם היא מנותקת מהעם ומצרכיו. למעשה, הן מפלגות השלטון והן מפלגות האופוזיציה ממוקדות במאבקן זו בזו ומתעלמות מהמצרי מן השורה, הכורע תחת נטל חוסר התפקוד של המדינה.
זאת ועוד. אבראהים מבקר את האופוזיציה על שהיא נותנת הכשר לשימוש באלימות נגד השלטונות, למשל שריפת תחנות משטרה וסניפים של מפלגות פוליטיות. בהקשר זה מעניין לראות שדובר תנועת "אל-גמאעה אל-אסלאמיה", שאך לפני כעשור וחצי ביצעה פיגועי טרור כואבים, יוצא חוצץ נגד השימוש באלימות. ולבסוף, אבראהים מותח ביקורת גם על מנהיג מפלגתו, המנסה לקשר בין המפגינים לבין הכנסייה הנוצרית, ומאשים אותו בהחדרת מתחים דתיים.
לאור דבריו אלה של נאג'ח אבראהים ניתן לומר, בהכללה, שהבעיה העיקרית של מצרים כיום היא חוסר הנכונות מצד כל הצדדים לנהוג על פי הכלל הבסיסי ביותר של כל פוליטיקה באשר היא: נכונות ויכולת להתפשר. נדמה כי חוקי המשחק הפוליטי הדמוקרטיים סחררו את ראשם של כל המשתתפים. האפשרות לעצב את החברה מחדש על פי ערכיו ועל פי האידיאולוגיה שלו-עצמו סימאה את עיניו של כל אחד ואחד מהזרמים הפוליטיים במצרים. במקום להכיר בכך שבכל מערכת פוליטית קיימים ניגודי ערכים ואינטרסים ולחפש פשרות הוגנות, כל הצדדים הנאבקים מתחפרים בשוחות הצדקנות העצמית ומשחקים משחק שסכומו אפס. הסכנה הטמונה במצב זה היא שהחמצן הפוליטי של מצרים, הכסף וההכנסות של המדינה, הולך ואוזל. בקרוב עתידים כל הצדדים לגלות שלעתים, במשחק סכום אפס אין מנצחים אלא רק מפסידים. במילים אחרות, כאשר משחקים על כל הקופה, היא מתרוקנת. כרגע, כל הצדדים אוחזים זה בגרונו של זה. קשה לראות כיצד הפגנות הענק של כל הצדדים הללו יוציאו את מצרים מהשיתוק שאחז בה.
