באחת מתכניות הסאטירה הצרפתיות, המקבילה ל"החבובות" שלנו, דיווח המנחה על זכייתו של עבד אל-אילַה בנקיראן ומפלגתו האסלאמית, "מפלגת הצדק והפיתוח", בבחירות לפרלמנט במרוקו. הזוכה, נאמר שם, הוא "אסלאמיסט מלוכני", ובובתו של בנקיראן קראה בקול: "יחי אללה, יחי לואי ה-16"!
"המזוקנים" הוא כינויים של האסלאמיסטים המרוקאים, בעיקר בלשונם של מתנגדיהם הליברלים ואנשי השמאל. "מפלגת הצדק והפיתוח" היא הגדולה והמתונה באגף הפוליטי הזה, והיא זכתה בכ-40% מהקולות בבחירות שנערכו ב-25 בנובמבר, יותר ממאה מושבים מתוך 395 בפרלמנט. אין זו הפעם הראשונה שהיא מתמודדת בבחירות. מאז עלייתו לשלטון של מֻחמד השישי ב-1999, שינויי החוקה שיזם והפתיחות הפוליטית היחסית שהוביל מאפשרים לכל גורם פוליטי המכיר בשלטונו לקחת חלק במערכת הפוליטית. בבחירות הקודמות, ב-2007, קיבלו האסלאמיסטים 47 מושבים בפרלמנט אך נותרו באופוזיציה. הסיבה לכך הייתה החוק שאִפשֵר למלך למנות לראש ממשלה את מי שהוא חפץ ביקרו, ולא בהכרח את ראש המפלגה שקיבלה את מירב הקולות בבחירות.
המהפך בעולם הערבי לא פסח על מרוקו. מאז פברואר מפגינות קבוצות רבות של צעירים בכל רחבי המדינה, והלחץ על המלך לבצע שינויים חוקתיים גדול מאד. באפריל השנה הכריז המלך על תכנית לשינוי סעיפים שונים בחוקה. זו הובאה למשאל עם ביולי וזכתה לרוב של 98.5%. אחד השינויים הוא הליך מינוי ראש ממשלה: המלך מחויב כעת למנות לתפקיד את ראש המפלגה הפוליטית הגדולה בפרלמנט, ולא את אנשי שלומו. סעיף זה דִרבֵּן את "מפלגת הצדק והפיתוח" לצאת בקמפיין נרחב לפני הבחירות שמטרתו אחת: לשכנע את הבוחרים הפוטנציאליים שלהם להירשם ולהצביע. אלה באים ברובם מהמעמדות הנמוכים, אנשי "עיירות הפחונים" שבערים הגדולות ומובטלים רבים. חלק מתומכיה הם מאוכזבי הפוליטיקה הישנה, הרואים בכל המערכת הפוליטית מִקְשָה אחת שבה כולם מוּנעים מאינטרסים אישיים ומבקשים שררה וממון בלבד. בנקיראן עצמו היה בעברו איש שמאל וחבר באחת המפלגות הותיקות והמבוססות מן הזרם הסוציאליסטי. האלטרנטיבה שהוא מציע, המשלבת בין האסלאם למונרכיה – מגוחכת ככל שהיא נשמעת – נתפסת כדבר השפוי היחיד בעיני מצביעי מפלגתו.
הסטטיסטיקה הרשמית של ממשלת מרוקו דיווחה על 45% השתתפות של אזרחים בבחירות, יותר מאשר בבחירות הקודמות שבהן השתתפו רק 37%. אולם אחוזי ההצבעה הגבוהים מחושבים רק מקרב אלה שנרשמו להצבעה: במרוקו, בכל מערכת בחירות יש להירשם מחדש כמצביע/ה, ורק הנרשמים יכולים לממש את זכותם האזרחית. מתוך 22 מיליון בעלי זכות בחירה, רק 13.5 מיליון נרשמו כמצביעים, מהם כ-6 מיליון, קרי 45% הצביעו בפועל. כלומר: אחוז ניכר "הצביעו ברגליים". לפי חישוב של כמה עיתונים, כ-20% מבין המצביעים הטילו לקלפי פתק לבן, כך שבפועל אחוז המצביעים האמיתי עמד על 21-28 אחוזים בלבד.
המפלגות הגדולות והותיקות – האסתקלאל, הסוציאליסטים ואחרים – שחלקן התאחדו לגוף פוליטי אחד כדי ליצור גוש חוסם לאסלאמיסטים, נכשלו בגדול. הציבור המרוקאי, לפחות זה שהלך לקלפיות, העדיף את האופציה האסלאמית המסורתית, בתקווה ליצור שינוי אמיתי ומבלי לפגוע בבית המלוכה. נותר לראות האם בנקיראן ינהל ממשלה ברוח אחותה התורכית של מפלגתו (באותו שם בדיוק) ויאושש במרוקו את "רוח האחים המוסלמים" כפי שחוששים במערב, או שיסתפק במה שהוא הגדיר "אופציה אסלאמית שפויה". לשם כך הוא מנסה להקים קואליציה עם יריבותיו הותיקות, בראשן האסתקלאל.
באופן סִמלי משהו, כשבוע לאחר קיום הבחירות הלך לעולמו סימון לוי, שלחם לעצמאות מרוקו והצטרף לשמאל המרוקני. לוי, מנהל המוזיאון היהודי בקזבלנקה וחוקר יהדות מרוקו, גאה תמיד ביהדותו אבל אנטי-ציוני, השתייך לאותה קבוצה של יהודים קומוניסטים שפעלו בשנות השישים, השבעים והשמונים – שנים של דיכוי ורדיפות פוליטיות, אך הצליחו להותיר חותם על החברה המרוקנית ואפילו להיות אהודים על חלקים רבים ממנה בראשית המאה ה-21. במותו, כך דֻווח, כאילו הצליח לאחד את כל הזרמים הפוליטיים במרוקו: להלווייתו הגיעו כל חברי מפלגתו המסוכסכים ביניהם, כמעט כל אנשי השמאל הפוליטי במרוקו, פעילים וחברי פרלמנט מכל המפלגות כמעט ואפילו ראש הממשלה האסלאמיסט הנבחר, עבד אל-אילַה בנקיראן.
