הסכם הביניים שנחתם השבוע בז'נבה בין שש המעצמות לאיראן זכה להתעניינות רבה באמצעי התקשורת בעולם הערבי. חלק ניכר מקרב הפרשנים בעיתונות הערבית מתייחסים למדינות ערב כאל המפסידות הגדולות באזור. בה בעת ישנה ביקורת נוקבת על התנהלות הדיפלומטיה הערבית, ובעיקר על התנהלותן של סעודיה ומדינות המפרץ. ישנם פרשנים אשר מאשימים חלק ממדינות המפרץ בכך שהן פגעו ביכולת של מדינות כגון עיראק, מצרים וסוריה להיבנות ולהוות משקל נגד אסטרטגי כלפי איראן.
במאמר המערכת באתר "ראי אל-יום" כותב העיתונאי הממולח עבד אל-בארי עטואן שהאיראנים הם המרוויחים הגדולים מההסכם ההיסטורי עם המערב, בעוד הערבים נותרו "יתומים על שולחן מנוולים". לדידו, כל המעוניין לדעת אם ההסכם טוב או רע צריך לעקוב אחר תגובותיהן של ישראל וסעודיה:
"הסעודים אינם מזדרזים להגיב על ההתפתחויות הפוליטיות. ההסכם נפל עליהם כרעם ביום בהיר, והותיר אותם בהלם. לכן הם היו מאד מאוכזבים. הם דאגו במשך התקופה שעברה להכין את הקרקע לתקיפה אמריקאית על איראן, ותמיד דאגו למקם את איראן בראש רשימת המדינות העוינות. לשם כך הם גם גייסו את האיבה והמחלוקת בין הסונים לשיעים, ודאגו ללבות את המחלוקות האלה כדי להסית נגדה ונגד בני בריתה".
עטואן סבור שאיראן היא אחת המרוויחות מההסכם עם המעצמות:
"במונחים של רווח והפסד איראן היא המרוויחה הגדולה, משום שהיא הצליחה לעמוד על זכותה להעשרת האורניום על אדמתה, ולא ויתרה על זכות זו עד הרגע האחרון". עטואן מבקר בחריפות את ההתנהלות הדיפלומטית הערבית, וכותב:
"ארצות הברית וכך גם מדינות אחרות במערב ויתרו על הערבים, לאחר ששכנעו אותם לרכוש עסקאות נשק במאות מיליארדי דולרים. הם נתנו לערבים להבין שאיראן היא סכנה אמתית, וזה גרם לערבים לאמץ עמדה עוינת לאיראן ואף להיות עוינים לכל אלה הנמנים עם המיעוט השיעי".
במאמר המערכת של העיתון "אל-קודס אל-ערבי", תחת הכותרת: "ההסכם בין איראן לארה"ב: אין נחמה לערבים!", כותבת סנאא אל-עאלול, העורכת, כיצד האיראנים קיבלו בשמחה את ההסכם למרות שהוא כרוך בויתור על תכנית הייצור של הנשק הגרעיני:
"34 שנים לאחר המהפכה האסלאמית באיראן, ולאחר סכסוך ארוך עם המערב, נראה שאיראן בדרך לנרמל את יחסיה עם המערב בצורה הדרגתית, עד ההגעה לפתרון מקיף וקבוע, וכדי לזכות בלגיטימציה בינלאומית ולהתחלק באזורי ההשפעה באזור".
לטענת הכותבת להסכם יהיו השלכות רבות, וביניהן לא מה שכתוב בו אלא מה שלא נאמר בו:
"ההסכם מתייחס לסוגיה החשובה למערב (מניעת נשק גרעיני מאיראן), אך מותיר את הסוגיות המרכזיות המדירות שינה מעיני הערבים והמוסלמים, ובראשן התגברות הסכסוך השיעי-סוני אשר מאיים לרסק גבולות וישויות וחברות בעיראק, סוריה ולבנון".
הכותבת סבורה שההסכם מכשיר את הקרקע לברית בין ארצות הברית לאיראן בחסותה של רוסיה, וכי הוא בא על חשבון מדינות ערב ובעיקר סוריה ולבנון. לדעתה של הכותבת הן ישראל הן המערב ישיגו בהסכם זה את מה שרצו, ואילו הערבים, שלא נקראו ליטול חלק ב"חתונה" זו, לא ישיגו דבר.
ח'אלד אל-חרוב, ביומון הפלסטיני "אל-איאם", שואל במאמרו "היכן פלסטין בהסכם בין איראן למערב?" מה מקומה של פלסטין במסגרת המשא ומתן, בייחוד לאור הטענה של איראן שהיא תומכת במאבקם של הפלסטינים להקמת מדינתם:
"אם פלסטין היא סוגיה ראשונה במעלה למוסלמים כולם, ולאיראנים ביניהם, אז למה היא לא דאגה להציב את השאלה הפלסטינית על סדר היום של המשא ומתן עם המעצמות?"
אל-חרוב סבור כי איראן דאגה רק לאינטרסים הפוליטיים, הכלכליים והלאומיים שלה, וניסתה לאורך כל הדרך להבליט את הישגיה במשא ומתן עם המערב. למען האמת, הוא כותב, לא היינו מצפים מאיראן להרבה אלמלא השתמשה ברטוריקה לוחמנית כלפי ישראל וחידדה את מסריה בנוגע לתמיכתה בעניין הפלסטיני. יתר על כן, איראן ממלאת תפקיד שלילי במזרח התיכון:
"איראן עושה הכל כדי לגונן על האינטרסים שלה ועל מנת לבסס את מעמדה באזור. היא מתערבת בענייני האזור באמצעות בני בריתה, בלבנון, סוריה, תימן ובמקומות אחרים. היא מלבה את המחלוקות והסכסוכים הפנים ערבים, גורמת לריסוק הגורמים המלכדים ומנסה באופן תדיר לייצר קבוצות התומכות בה תחת הסיסמה של ההתנגדות."
הכותב חותם את מאמרו בכך שמלכתחילה איראן לא התכוונה לנהל מערכה כלשהי עם ישראל, והתמקדה תמיד באזור ובמדינות ערב השוכנות בקרבתה כדי לשמור על האינטרסים שלה. הסוגיה הפלסטינית לא היתה קיימת ממלא בסדר היום הפוליטי של איראן, לדעתו.
