לאחרונה ניתן לשמוע גורמי ממשל ישראלים שבים ומעלים טיעון על פיו הכיבוש בשטחי 1967 וההתנחלויות אינם לב הסכסוך ואינם המכשול לשלום כאשר ההוכחה לטענתם היא שהסכסוך הישראלי-פלסטיני החל לפני 1967 ואש"ף הוקם לפני 1967. סגן השר איילון העלה טענה זו בסרטון הסברה, השר יעלון דיבר ברוח זו ונתניהו הצהיר באו"ם שהטענה של עבאס כי לב הסכסוך הוא ההתנחלויות, היא "מוזרה" כי "הסכסוך התחולל במשך חצי מאה לפני שהוקמה ההתנחלות הראשונה בגדה המערבית".
טענות אלו מצביעות על חשיבה המבוססת על בלבול וחוסר הבחנה בין שתי שאלות יסוד נפרדות בתחום חקר סכסוכים. השאלה הראשונה- עליה מופקדים ההיסטוריונים- היא מה השורש לפרוץ סכסוך. שאלה שכזו יכולה לחפש הסברים ברמות שונות ובטווחי זמן שונים- היא יכולה למשל לנסות לזהות תהליכים תת-קרקעיים שהובילו לסכסוך או להצביע על אירועים ששימשו זרז להתפרצות. היא יכולה לאתר קווי-שבר אידיאולוגיים, דתיים או מעמדיים או לנתח השפעה של מנהיגים, קבוצות או הקשר בינלאומי ביצירת הסכסוך.
השאלה השנייה- עליה אמונים הדיפלומטים ואנשי מדע המדינה – היא מהו המכשול ליישוב הסכסוך ומה יכול לאפשר הסכם שלום יציב. שאלה זו נוגעת לסכסוך בזמן נתון והיא מתכתבת יותר עם תמונת המצב בהווה ועם העתיד מאשר עם העבר הרחוק ומחפשת מרחבים של פשרה בין החלומות והמציאות ובין הצדק והשלום.
התשובה לשאלה השנייה אינה נגזרת מהשאלה הראשונה ומדובר בזירות שונות, ובמיוחד כשמדובר בסכסוך ממושך שבין תחילתו לבין הניסיון האחרון ליישבו ניצבים דורות שלמים ופרק זמן של עשרות או מאות שנים. ניתן להיזכר בהקשר זה בספר הילדים "אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו" (אפרים סידון) שבו ויכוח בין שני אחים על הדרך הנכונה לשלב רגליים (רגל ימין מעל רגל שמאל או להיפך..) הוביל לבניית חומה ולסכסוך קשה שנמשך במשך דורות כאשר השנאה והפחד בשני צדי החומה התעצמו וחרגו למרחבים חדשים ללא קשר לסיבה המקורית.
כך למשל הסכסוך בין היוונים-קפריסאים והטורקים-קפריסאים לא החל בפלישה הטורקית ב-1974 ובפליטים שברחו בשנה זו. בין הקהילות התלקחו עימותים בסוף שנות החמישים ובשנות השישים. אך בלב הניסיון ליישוב הסכסוך בעשור האחרון ניצבו סוגיות 1974 ובראשן שאלת הפליטים והנוכחות הצבאית הטורקית בצפון האי. סוגיות אלו אינן המקור ההיסטורי לסכסוך אך הן החסם העיקרי בדרך להסכם שלום.
כך גם בבוסניה: הסכסוך בין הקבוצות האתניות בבוסניה לא נסוב סביב קווי החלוקה שנקבעו לבסוף בהסכם דייטון שהתוו חלוקה של 49%-51% בין שתי הישויות שהוקמו במדינה. מי שירצה לאתר את שורשי הסכסוך בין הצדדים- המוסלמים, הסרבים והקרואטים בבוסניה- יוכל להגיע לתקופת שלטון האוסטשה, למאבקים הפנימיים במלחמת העולם הראשונה או לתקופה העות'מאנית. אך לבסוף, לאחר מלחמה עקובה מדם, נקבעו ב-1995 קווי הסיום של הסכסוך כפי שנקבעו ומחלוקת על ערים כמו Brcko או Gorazde, שלא היו "לב הסכסוך" או "מקור הסכסוך", הפכו במו"מ למחלוקות מרכזיות שרק פתרונן אפשר מעבר להסכם.
גם בצפון אירלנד אפשר לטעון שהנוכחות הצבאית הבריטית בצפון אירלנד אחרי אירועי 1969 הייתה במידה רבה "תוצאה של הסכסוך", כפי שטען נתניהו לגבי ההתנחלויות, ולא סיבה לסכסוך. אך בשלב המאמצים ליישוב הסכסוך בשנות התשעים דווקא סוגיה זו הייתה המרכיב המכריע שדרש פתרון בדרך להסכם שנחתם ב-1998.
גם אצלנו מדובר בסכסוך ממושך וקשה ששורשיו מגיעים למאה ה-19, אך לאורך הסכסוך התקבצו הצדדים והקהילה הבינלאומית למסגרת פתרון סביב 1967. העובדה שאש"ף החל לפעול לפני 1967 דווקא מדגישה את השינוי ההיסטורי שהתחולל בתנועה זו וביעדיה. אבו מאזן התייחס לשינוי זה בדבריו באו"ם כאשר פנה בערבית לעמו ולעולם והבהיר כי "בהיעדרו של צדק מוחלט החלטנו לאמץ מסלול של צדק יחסי" ולהסכים למדינה בשטחי 1967 בלבד.
מעטים יודעים בדיוק מה היה בשיחות אולמרט-אבו-מאזן (2008) אך מהתבטאויות של השניים ומהמידע שנחשף ב"מסמכי אל-ג'זירה", נראה כי הפערים הצטמצמו למחלוקת טריטוריאלית של כ-4% בהיקף חילופי השטחים בין שתי המדינות שנועדו לאפשר סיפוח של גושי התנחלויות לישראל. אם אלו אכן פני הדברים יש בהם בכדי לחזק את הטענה כי נושא ההתנחלויות, גם אם הוא לא המקור ההיסטורי לסכסוך, מהווה חסם מכריע בדרך להשגת הסכם.
