האביב הערבי תקוע. המדינה היחידה המפגינה הצלחה חלקית היא תוניסיה שבה עלתה לשלטון מפלגה אסלאמית מתונה המוכנה לקואליציות עם כוחות חילוניים ונכונה לשחק את המשחק הדמוקרטי במלואו. המדינה זקוקה לרפורמות משפטיות ושלטוניות רבות, ויש עדיין שחיתות ואטימות בממשל, אולם המערכת השלטונית מתפקדת, שולטת היטב ומגלה גמישות ופתיחות גם למפלגות החילוניות. בשאר מדינות האזור רעידת האדמה לא הובילה בשלב זה להצלחות גדולות.
במצרים המהלך תקוע. המפלגות הדתיות – מפלגת החרות והצדק שנוסדה על ידי האחים ומפלגת אל-נור הסַלַפית – השתלטו על הפרלמנט; הצבא אינו שש לפנות את מקומו ליד הגה השלטון; המצב הכלכלי מתדרדר במהירות; ומרבית האזרחים חשים מרומים ומאוכזבים. רק השבוע התבשרנו שחברי הפרלמנט בחרו בעמיתיהם לכהן בוועדה האזרחית לקביעת החוקה החדשה. מעל לשישים אחוז מחבריה יהיו חברי מפלגות אסלאמיסטיות, מרביתם חברי פרלמנט. לקופטים ולנשים, למשל, יהיה ייצוג מזערי, ואילו הקבוצות שהובילו את המהפכה בשלביה הראשונים לא יזכו לייצוג כמעט בכלל. רבים מיוזמי ההפגנות הגדולות בשנה שעברה קוראים לצאת שוב לכיכרות ולהתחיל את המהפכה מחדש.
בלוב, חצי שנה אחרי הניצחון על קדאפי, המצב קרוב יותר לאנרכיה מאשר לשלטון מסודר. חמושים מסתובבים בערים ומטילים את חתיתם על מסעדות ובתי עסק. חלקיה השונים של המדינה נשלטים בידי מיליציות יריבות, והללו עושות כבתוך שלהן אפילו בלב טריפולי. באירוע אחד מני רבים השתלטו אנשי מיליציה על מלון מפואר בעיר בסוף השבוע שעבר, ירו בתוכו מכלי נשקם, ולקחו את המנהל בשבי כבן ערובה. זרימת אנשים ונשק מלוב הביאה כבר לנפילת השלטון במאלי השכנה, ואולי תייצר בסיס חדש לאל-קאעידה במרכז אפריקה שוודאי לא יתרום לחיזוק שורשיה של הדמוקרטיה באזור.
בתימן זכה הנשיא עלי עבדאללה סאלח לחסינות מפני תביעה משפטית כתנאי לעזיבת השלטון, וכתנאי נוסף קיבלה מפלגתו המושחתת כחמישים אחוז מן התיקים בממשלה החדשה. התימנים בחרו נשיא וראש ממשלה חדשים אולם על פי כל הסימנים ממשיך הדיקטטור הוותיק למשוך בחוטי הממשל, להכשיל את מאמצי יורשו לשנות את המערכת, ולהכין את הקרקע לחזרתו לשלטון. בד בבד עם כך מגלה גם תימן סימנים של אנרכיה גוברת. לצד חדירה משמעותית של אל-קאעידה בדרום מעורבים האיראנים בסיוע לחות'ים בצפון.
בסוריה נכנס המאבק לשנתו השנייה, ובינתיים, על אף הצהרתו הנחרצת של אהוד ברק לפני חודשים רבים שהוא צפוי ליפול תוך שבועות ספורים, ממשיך בשאר לאחוז ברסן ולרצוח את אזרחיו. אמנם לא תהיה כבר חזרה לעבר – מרבית אזרחי סוריה לא יסכימו שוב להיכנע לגחמותיה של הכנופיה השלטת – אולם אין גם מספיק תנופה לתזוזה קדימה. המורדים לא הצליחו להעביר את כל האוכלוסייה הסונית לצידם וגם הצבא, שרובו מושתת על חיילים סונים, ממשיך לתפקד. סוריה מצויה כעת במצב די יציב של אי-יציבות. כלומר, בעתיד הנראה לעין יימשך המאבק הזה בעוצמות שונות. ייתכן שבשלב כלשהו יצליחו המורדים להדיח את בשאר, אולם אפילו הדחתו כבר לא תבטיח יציבות או שלטון מרכזי חדש. גם לסוריה, כמו לתימן וללוב, זורמים פעילי ג'יהאד למיניהם המקווים להפוך אותה כר לפעילותם.
שאר מדינות האזור הצליחו לשמור על יציבות, לפחות למראית עין. בבחריין יש עדיין מהומות והפגנות מדי יום אולם המשטר מצליח למנוע התפרצות של ממש. בירדן גוברים מאד הקולות הקוראים לשנות את השיטה, ואף להדיח את המלך, כפי שהראה אסף דוד, אולם החותרים נגדו אינם מצליחים בינתיים להביא את ההמונים לכיכרות. במדינות אחרות שוררים שקט מתוח וציפיה.
האם אפשר אם כן לסתום את הגולל על המהפכה הגדולה ביותר בהיסטוריה של העולם דובר הערבית מאז עליית האסלאם? האם כל המהומה הזאת מתאיידת לנגד עינינו בקול ענות חלושה? האם צדק ברנרד לואיס כשטען שבערבית משמעות המושג 'מהפכה' היא 'התפרצות זעם ספונטנית'? האם אפשר, בפרפראזה על מאמרו של יצחק שמיר, לסגור את הבסטה ולהירגע בהנחה שהערבים אותם ערבים והשלטון אותו שלטון? התשובה הקצרה היא לא. התשובה הארוכה – בכתבה הבאה.
(כתבה ראשונה מתוך שתיים)
