מסעי השתדלנות והמאמצים הרבים שהשקיעו הפלסטינים ברחבי העולם בשנים האחרונות רשמו הישג מדיני ממשי עם קבלת החלטה 2334 במועצת הבטחון. זו הפעם הראשונה מאז כינון הרשות הפלסטינית שבה הצעת החלטה פלסטינית זוכה לתמיכת מועצת הבטחון. ארצות הברית נמנעה, לראשונה מזה למעלה מ-35 שנה, מהטלת וטו בעניין ההתנחלויות, ובתמיכת ידידות מובהקות של ישראל כמו בריטניה וצרפת העניקה לפלסטינים הישג העולה בחשיבותו על ציפיותיהם מהוועידה הבינלאומית האמורה להתכנס בצרפת ב-15 בינואר. עתה גוברים ציפיותיהם גם מוועידה זו.
החלטה 2334 התקבלה מתוקף פרק 6 במגילת האו"ם, שאינו מאפשר נקיטת סנקציות במקרה של הפרתה. אולם היא מהווה הצהרת כוונות וניסיון לקבוע קריטריונים ומסגרות למו"מ שיתקיים בעתיד בין ישראל לבין הפלסטינים. הדבר חשוב במיוחד לפלסטינים, המשעינים את מדיניות החוץ שלהם על החלטות המוגדרות כ"לגיטימיות הבינלאומית".
המדיניות השנויה במחלוקת שמוביל אבו מאזן, שהתקבלה בלעג, זלזול והגחכה בשטחים (לרבות בביתו הפוליטי של היו"ר), הוכתרה בהצלחה. כבר בכינוס האחרון של ועידת פתח ניכר כי מעמדו של המנהיג הפלסטיני מתחזק; עתה גם יריביו הפוליטיים מעניקים לו אשראי. הכל מבקשים לנצל את ההצלחה ולקבוע מסמרות נוספים בטרם יכנס הממשל האמריקאי החדש לתפקדו. גם חמאס מפגינה קורת רוח ורואה בהחלטה "הישג של העם הפלסטיני". ח'אלד משעל, יו"ר הלשכה המדינית של התנועה, שיבח את ההחלטה בנאום שנשא באיסטנבול ב-25 בדצמבר, וטען כי זהו צעד בכיוון הנכון המלמד על מודעות עולמית ל"סכנת הכיבוש הישראלי". זהו נטל על השלום הבינלאומי, אמר משעל, וקרא להמשיך בצעדים מן הסוג הזה.
תחושת ההישג הפלסטינית גוברת נוכח התגובה החריפה להחלטה בישראל, מצד הממשלה ומצד האופוזיציה. כעסו של ראש הממשלה על ההחלטה מהווה הוכחה, בעיני הפלסטינים, לחשיבותה, והדבר ניכר גם ברשתות החברתיות הפלסטיניות. עם זאת, הפלסטינים אינם מסתירים את חששם מפני הבאות. הם מודעים לחוסר הסימטריה בינם לבין ישראל ולמנופים הרבים העומדים לרשותה של האחרונה. חוסר הוודאות שמייצר הנשיא האמריקאי הנבחר דונלד טראמפ, והעובדה שמינה דמויות פרו-ישראליות מובהקות לתפקידי השגריר בישראל והשליח למו"מ, מגבירים את החשש הפלסטיני מהעתיד לבוא.
החלטת מועצת הבטחון היא תוצאה של פעילות דיפלומטית פלסטינית רצופה שנמשכה שש שנים. במהלכן השקיעו אבו מאזן, שר החוץ שלו ריאד אל-מאלכי, צאאב עריקאת וצוות המו"מ שלו מאמצים רבים שנועדו לשכנע את מדינות העולם לשנות את יחסן כלפי הפלסטינים ולתמוך בעמדתם. העובדה שארבע מדינות לא-ערביות התעקשו להגיש את ההצעה חרף משיכתה יממה קודם לכן על ידי מצרים מלמדת על הצלחת המאמצים הפלסטיניים. בשנתיים האחרונות שוטט אל-מאלכי ברחבי הגלובוס כשבפיו מסר אחד: הרשות הפלסטינית נטשה את דרכי האלימות והטרור שאפיינו את עידן ערפאת. היא מקיימת תיאום בטחוני מלא עם ישראל, כמתחייב מהסכמי אוסלו, ומבקשת את עזרת מדינות העולם בהפעלת לחץ על ישראל להגעה להסדר קבע.
בראיה פלסטינית זו הפעם הראשונה מאז חתימת הסכמי אוסלו שבה הקהילה הבינלאומית נוקטת צעד מעשי המנוגד במהותו לעמדה של ישראל. הפלסטינים, שהתייאשו זה מכבר מהאמריקאים והגדירו את מדיניותם כחד-צדדית לטובת ישראל, החלו בחיפוש אחר ערוצים חדשים שיסייעו להם בהגברת הלחץ על ישראל או בקידום מהלכים בינלאומית שארצות הברית נמנעה מהם בשל יחסיה עם ישראל.
היוזמה הצרפתית, שעליה יש לפלסטינים מספר הסתייגויות, הייתה אחד הערוצים שהם ביקשו לקדם. מול רוסיה הם ניסו לבחון ערוצים חלופיים נוספים שנכשלו. גם מדינות ערביות הידועות בתמיכתן רבת השנים בסוגיה הפלסטינית הפנו עורף לאבו מאזן, האירו פניהן ליריבו דחלאן והעניקו לא אחת את התחושה כי תמיכתן בפלסטינים איננה מובטחת. ההחלטה שהתקבלה למרות נסיונות הדחיה של מצרים מעניקה לאבו מאזן ולעניין הפלסטיני יתרון שלא היה לו קודם.
אולם המגעים שקדמו להחלטה 2334, ונאומו של מזכיר המדינה האמריקאי היוצא ג'ון קרי, מעלים כי גם ממשל אובמה חש הערכה כלפי אבו מאזן ורואה בו אדם אמין שעמד בכל ההתחייבויות שנטל על עצמו. ההחלטה נועדה, לפיכך, לתגמל את המנהיג הפלסטיני, ולפי פרסומים שונים ארצות הברית אף אישרה את נוסחה, או לפחות הייתה מודעת לו היטב. בלב לבה של ההחלטה עומדת ההבחנה בין השטחים שממזרח לקווי 1967 לבין השטחים שממערב להם, שנועדה למנוע את קריסת פתרון שתי המדינות. שימור קווי 1967, והפסקת הפעילות ההתנחלויות הלא-חוקית, מודגשים בהחלטה שוב ושוב, תוך הפניה לשש החלטות קודמות של מועצת הבטחון שעסקו בנושא מאז 1979.
הסיכויים לחידוש המו"מ בין ישראל לפלסטינים נמוכים, אולם החלטה 2334 לא תקטין אותם עוד יותר. הפלסטינים מודעים היטב לנחיצותו של הערוץ הבילטרלי, לעוצמתה של ישראל ולאדישות האזורית כלפיהם, לעמדותיה המסורתיות של ארצות הברית בסכסוך, לשעת הכושר החולפת שנפלה לידיהם בשל מערכת היחסים העכורה בין ממשל אובמה לממשל נתניהו, ולסכנות הפוטנציאלות של ממשל טראמפ. מו"מ בילטרלי על בסיס שתי מדינות בקווי 1967 היה ונותר היעד המרכזי של אבו מאזן. מבחינתו נועדה ההחלטה להבהיר לישראל כי אין היא יכולה להמשיך ולפעול בשטחים כאילו אין שם פלסטינים, והוא חזר על כך שוב ושוב אחרי שהתקבלה ההחלטה. למעשה, מאז רק הגבירו הפלסטינים את קריאותיהם לחידוש המו"מ.
בניגוד לפרשנויות שונות שעלו בתקשורת, בהחלטת מועצת הבטחון אין משום התכחשות לקשר ההיסטורי של ישראל למקומות קדושים מעבר לקווי 1967. קשר זה מעוגן היטב בהצהרות ובהחלטות בינלאומיות רבות, וכן במסמכים ועמדות שהוחלפו בין ישראל לבין הפלסטינים מאז 1994. מטרת ההיאחזות בקווי 1967 היא מניעת קביעת עובדות חד-צדדיות בשטח ועידוד הסכמה על שינויים שייערכו בעתיד. ההחלטה אינה מקבעת את הקווים הללו כנקודת מוצא למו"מ עתידי. מרחבי התמרון של כל צד ידועים היטב לכל השחקנים המעורבים. הכותל, הרובע היהודי בירושלים והשכונות שנבנו סביבה אחרי 1967 התקבלו בכל סבבי המו"מ שהתקיימו עד כה כאזורים שיש להשלים עם הנוכחות הישראלית בהם.
יש בהחלטה 2334 כדי להגביר את המוטיבציה של הפלסטינים להחרפת מהלכיהם הדיפלומטיים כלפי ישראל, אם לא יונע התהליך המדיני מחדש. הם עשויים להגביר את הגשת התביעות נגד הדרג הצבאי והמדיני הישראלי בבית הדין הבינלאומי, להגביר את הלחץ על הקהילה הבינלאומית להכיר במדינה פלסטינית, להרחיב את הפעילות להחרמת ההתנחלויות וחברות עסקיות המקיימות עמן קשר, לקדם את הדרישה מארצות הברית לבטל את החוק שהתקבל בקונגרס בשנת 1987 הקובע שאש"ף הוא ארגון טרור, ואולי אף לפנות לשוויץ, כפי שהודיע לאחרונה הוועד הפועל של אש"ף, כדי שזו תאכוף את סעיפי אמנת ג'נבה הרביעית המורים על הצבת כוחות בינלאומיים לצורכי הגנה על מי שנמצא תחת כיבוש.
יוחנן צורף הוא מומחה לעניינים פלסטינים
