מרוואן ברגותי יושב בכלא הדרים ואולי יישב שם עוד עשרות שנים, על חלקו בהובלת האינתיפדה השניה, האלימה, למחוזותיה הקטלניים. עכשיו הוא מוציא מתא כלאו, לרגל "יום האדמה", מנשר הקורא לתושבי פלסטין להתקומם נגד הכיבוש בכלים של התנגדות בלתי אלימה. הפוך על הפוך.
ביילין, מחשובי האדריכלים המדיניים של ישראל והעם היהודי, ממעצבי "אוסלו" ולאחר מכן "יוזמת ג'נבה", יוצא במכתב גלוי לאבו מאזן ומפציר בו להחזיר את הגלגל לאחור ולהשליך את מפתחות הרשות הפלסטינית חזרה לחיקה של ישראל. הממשלה הפלסטינית הפכה בעיני מקטרגיה מבית, עליהם מצטרף עתה גם ביילין, כלי שרת בידי ישראל לתחזק את המשילות שלה על אוכלוסיה כבושה, המבקשת ללא הצלחה לבלום את תהליך ההתנחלות המואצת בבקעת הירדן, יהודה, שומרון ומזרח ירושלים. מובילה אותה ממשלת הימין הקיצונית בכל הזמנים, בראשות נתניהו/ליברמן/ברק, בנחישות, בערמומיות ובאלימות. הפוך על הפוך.
המשורר הגרמני גינתר גראס, שזכה לפני עשרות שנים בפרס נובל על ספרו "תוף הפח", מפרסם שיר, בו הוא מביע אימה על האפשרות שישראל תיזום מתקפת נגד מקדימה נגד איראן ותשמיד את העם האיראני. הפוך על הפוך. הרי ממשלת נתניהו מכה ללא הפסק בתופי הפח, בדריכותה להזהיר מפני כוונותיו המוצהרות של נשיא איראן, אחמדינג'אד, להשמיד את ישראל, ועל הכנותיה של טהראן להשיג נשק גרעיני, באמצעותו תוכל לבצע את זממה.
שלשה אנשים שלכאורה אין ביניהם קשר, קמים ואומרים לנו משהו הפוך מכפי שנהגו לומר כל השנים בעת עדנתם ואף זכו לקשב מיוחס מאתנו, בשל מעמדם כמנהיגי דורם בעת ההיא. מדוע עכשיו? סבור אני כי התשובה לכך נתונה בגודל השעה המדינית בהווה, שמימדיה נסתרים מאתנו בסבך הייאוש והדשדוש. שלשתם מבקשים להעיר לישראל הערת אזהרה על תוקפנותה.
ברגותי יודע שבאלימות הקטלנית של אינתיפדת הטרור והמתאבדים שעיצב, שילם העם הפלסטיני מחיר טראגי. ממשלת ישראל מנצלת זאת לשיטתה. הגיעה השעה להתמודדות עמה בכלים חדשים, עוצמתיים לאין ערוך בשל נגיעתם לעצם הלגיטימיות של ישראל כחברה במשפחת העמים.
ביילין יודע שבהסכם אוסלו שהגה, הבסיס הרעיוני של הסדרי ביניים מדורגים העניק לשוללי הסכם השלום, משני צידי המתרס, הזדמנות להחריבו. עכשיו רוצה הוא שעבאס יפיל עלינו את בית "אוסלו" כדי להחריף את העימות סביב הכיבוש. על פי קו מחשבה זה, עקב חידוש החיכוך הישיר בין צה"ל לאוכלוסין הפלסטיניים, יוחרף הלחץ הבינלאומי על ישראל. תרשם שחיקת הבסיס המוסרי לזיקה המתמשכת בין הכיבוש לצרכי הבטחון של ישראל.
גראס מתריס על הצביעות האירופית, כאשר היבשת, ובעיקר ממשלת גרמניה, איננה מחריפה את לחציה על ישראל. זאת, למרות התנהלותה המסוכנת של ממשלתה בכל החזיתות, זו הפלסטינית וזו האיראנית, מחשש להאשמתם באנטישמיות.
אנחנו, אנשי מחנה השמאל הציוני ההגון, צריכים להבחין במסר שמאחורי התבטאויותיהם של השלשה, דוקא בשל העיתוי ולא בהכרח בתוכן: שעה לפני כניסתו של נתניהו לכהונה נוספת, עלינו לקום ולעשות מעשה שתכליתו – דרישה דמוקרטית תקיפה, בקלפי, לשינוי מהותי במתווה המדיני של ממשלת ישראל בשנים הקרובות: הודעה חד-משמעית על מחוייבותה להשיג שלום במזרח התיכון באמצעות הבאת הכיבוש לסיומו בהסכם, הכרה בפלסטינים כשותף שווה זכויות על הארץ ודבקות בפרדיגמת "שתי מדינות לשני העמים".
