המצב האסטרטגי של המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל בכי רע. מצד אחד, תוצאת הביניים של המהפכות במזרח התיכון שללה מהערבים בישראל את מרכז הכובד הערבי. במדינות הערביות הקרובות והרחוקות לא קיים כרגע מודל לחיקוי או מרכז פוליטי-תרבותי ראוי לשמו שניתן להישען עליו, ומרכז הכובד הפלסטיני בשטחים הכבושים נתפס כמדשדש במקום ואינו מצליח להתוות דרך לצאת מהקפאון. למרות דבריו של שיח' כמאל ח'טיב מהפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, גם המודל של דאע"ש, הח'ליפות שבירתה ירושלים, מתברר כאסוני.
מצד שני, מצב המיעוט הערבי בישראל הורע ככל ששלטון הימין ואחיזתו במוסדות המדינה מתהדקים. שלל חוקים והצעות חוק מבססים את מנגנוני האפליה בהקצאת המשאבים וגלי ההסתה והשיסוי, בממשלה ומחוצה לה, נגד המיעוט ומנהיגיו הולכים ותוכפים. הברית שיכלה להתפתח בין האליטות היהודיות הישנות מהמרכז והשמאל הציוני לבין המיעוט הערבי נראית לא רלוונטית כעת, לאחר שהאליטות הללו סטו ימינה, וחלקן אף מתחרה עם הימין בעמדות שמרניות ואף אנטי-ערביות מובהקות.
מצב העניינים הזה מוצא את המיעוט הערבי לא מוכן, הן ברמה הארגונית הן ביכולת המעשית לאתגר את המערכת הפוליטית הישראלית. הקמת הרשימה המשותפת הייתה יכולה להתחיל תהליך מעצים ומבטיח, אולם המעטפת הפוליטית הזו לא השכילה עד כה להוות משענת ארגונית ורעיונית למיעוט הערבי, בין היתר בגלל יחסי עבודה קלוקלים בין מרכיביה ואי-יכולתה לייצר עמדה קולקטיבית, ולו בסיסית. גם הבחירות האחרונות לראשות ועדת המעקב הערבית נראות צעד סמלי שלא יחלץ את המוסד מהקפאון שהוא שרוי בו בשני העשורים החולפים.
אף שהכתובת הייתה על הקיר, אף אחד מהשחקנים החשובים בקרב המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל לא נערך, מבחינה רעיונית ואינטלקטואלית, למציאות כזו. מסמכי החזון (2006—2007) לא העלו תרחישים או ניסחו אסטרטגיה אלא הסתפקו בסימון משאלות הלב והמצב הרצוי עבור הפלסטינים אזרחי ישראל. במילים אחרות, הפוליטיקה הערבית בישראל אינה יוזמת אלא מגיבה, אינה שקועה במאבק מאורגן ומחושב אלא עוסקת במחאה עונתית. גם ארגוני החברה האזרחית שהפיחו רוח טובה בציבוריות הערבית נראים בשנים האחרונות חלק מהמציאות ולא כוח המחולל שינוי.
דומה כי הממסד בישראל וקברניטי הימין זיהו את המצב המשברי של הערבים בישראל ומנסים להפיק ממנו את התועלת המירבית. הימין מציע למיעוט הערבי בחירה בין הכאוס האזורי, על אבדן הבטחון האישי והכלכלי הנובע ממנו, ובין כניעה לתכתיבי המדינה האתנו-יהודית ברוח חזונם של נתניהו, בנט וצאן מרעיתם. הערבים נחבטים לא רק בשל השתייכותם לאויב המר אלא גם כמצביעים הנוהרים בהמוניהם אל הקלפיות כשותפים פוטנציאלים לכוחות דמוקרטים שידיחו את הימין מהשלטון. הוצאת הפלג הצפוני אל מחוץ לחוק יכולה להתפרש גם כמהלך של ממשלת הימין להכרעת הבחירות הבאות באמצעות דחיקת המיעוט הערבי להחרמתן.
בתקופה האחרונה נערכים דיונים פתוחים של חשיבה אסטרטגית בקרב חוגים שונים ונפרדים בחברה הערבית בישראל, שבמסגרתם מועלים תרחישים אפשריים המבוססים על העניייייינסיבות האזוריות ועל נקודות החוזק והתורפה של המיעוט הערבי בישראל. חוששני כי גם אם נדייק בניתוח ובכיוון קריאת הרוח לא נוכל להפוך את הרעיונות למעשה, בשל העדר מרכז כובד פנימי קולקטיבי, מאורגן וממוסד, שיפעל וייזום ולא יסתפק בתגובות.
