ד"ר משה אלעד ("לא רק נתניהו משכתב את ההיסטוריה", הארץ, 24.10), מומחה לעניינים פלסטיניים, מזכיר לנו כי ה"מורשת הערבית-פלסטינית" הביאה לעולמנו את העיתונות המגוייסת למען המערכה הלאומית והמאבק המזויין. הוא טוען שחופש הביטוי והמידע בכל העיתונים הפלסטינים בשטחים ובחלק מהעיתונים הערביים בישראל "נאמן רק לשני מושגים לאומיים: אחדות השורה ואחדות המלה". גם האקדמיה הפלסטינית מגוייסת למאבק, לדבריו, ולצדה "כתבי עת חסרי מצפון מדעי ועתירי חנופה למאבק הפלסטיני" שהחליפו את חירות החקר בחירות השקר.
עמדתו של ד"ר אלעד משקפת מסורת ארוכה ועגומה בשיח המזרחני הציבורי בישראל: חד-צדדיות, ניתוק מהקשר, והתעלמות מכך שתהליכי התפתחותן של הציונות והתנועה הלאומית הפלסטינית היו שזורים זה בזה ולעתים אף דמות ראי זה של זה. מכוני מידע ומחקר בישראל, באוניברסיטאות ובעיקר מחוצה להן, מקדישים מאמץ למעקב וניתוח התבטאויותיהם של כל שיח' זניח ופוליטיקאי מתלהם ב"צד השני", ועל בסיסן מפרסמים תלי תלים של "מסקנות" ו"הערכות" אודות החברה הערבית או הפלסטינית המגוייסת ורוויית האלימות וההסתה.
אותם חוקרים וכותבים מעולם לא טרחו להעלות את השאלה הבסיסית: האם "הצד שלנו" שונה? הרי החברה והפוליטיקה הפלסטינית אינה מתפתחת בחלל ריק; היא מושפעת ישירות מהמתרחש בישראל – הצד החזק, האוחז במשאבים ומקצה אותם, המקיים "תפיסה לוחמתית" של שטח ומיישב בו אזרחים בניגוד לחוק הבין-לאומי. המאבק הלאומי הפלסטיני הוא עדיין מאבק דיפלומטי להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, גם אם המאבק המזויין ממשיך להתקיים בתודעתם ובמעשיהם של מתנגדי הרשות הפלסטינית בשטחים. אותם מתנגדים שממשלת ישראל מחזקת זה עשרים שנה בסירובה המתמשך לנקוט צעדים כנים ורציניים בשטח שיְקַבְּעוּ מציאות של שתי מדינות לשני עמים.
ד"ר אלעד קושר כלאחר יד בין ה"מורשת הערבית-פלסטינית" לקיומה של עיתונות מגוייסת. האם היה מייחס באופן דומה את ה"מורשת הישראלית-היהודית" לדבריו של עורך וואלה! לשעבר וחבר הכנסת בהווה, ינון מגל, אשר הצהיר, במהלך מבצע "צוק איתן" בעזה, כי הוא קודם כל יהודי וישראלי ואחר כך עיתונאי? האם אין זו עיתונות מגוייסת? כל חוקר מתחיל שהיה מעיף מבט שטחי בשיח הציבורי והפוליטי בישראל עצמה היה מגלה שלל פריטי מידע וניתוחים על ההטיה היהודית-ישראלית בתקשורת הישראלית, בוודאי בשנים האחרונות ובוודאי במהלך סבבי אלימות.
אפשר לטעון, במידה רבה של הגיון, כי ההטיה הזו מובנת מאליה, ויש שיאמרו מוצדקת. אולם אז יצטרך אלעד להודות כי הדבר מובן מאליו גם ביחס ל"מורשת הערבית-פלסטינית", על אחת כמה וכמה כאשר הרשות הפלסטינית נאבקת כדי להשיב את השטחים מידיה של ישראל בהתאם לחוק הבין-לאומי. ואז יצטרך אלעד לשאול את עצמו עד כמה חקר המזרח התיכון בישראל מגוייס גם הוא לטובת המאבק הלאומי, בכך שהוא מתייחס לישראל, ממש כשם שמתייחסים אליה אויביה, כ"נטע זר" במזרח התיכון. אחרת, מדוע רק היסטוריונים של ישראל ושל היהדות מזה, ואנשי מדעי החברה מן העבר השני, לומדים את ישראל ומלמדים אותה – ולא חוקרות וחוקרי המזרח התיכון, כפי שמקובל באקדמיה המערבית כולה?
הדיסציפלינה המזרחנית בישראל, מבית מדרשם של חוגים ומחלקות למזרח תיכון באוניברסיטאות, היא היסטורית ברובה המכריע. היא ניתקה את עצמה במפגיע מחקר ישראל עצמה, אף שלפחות ביחס לסכסוך הערבי-ישראלי אין דרך רצינית ללמוד את ה"צד השני" מבלי ללמוד את ה"צד שלנו". כך יכולים חוקרים ואנשי מקצוע להפליג בלימוד עוולותיו ופגמיו של הצד השני, שלפחות בחלקם הם תוצאה ישירה של עוולותינו ופגמינו ומתקיימים בדיוק מפליא גם בנו. אלא שהזרם המרכזי במזרחנות הישראלית, ובוודאי ברוב המוחלט של ממשקיה ומייצגיה בשיח הציבורי, אינו מעוניין בדיאלקטיקה אלא בסינגולריות של ה"הם". כך מוּבנים הטובים וכנגדם מוּבנים הרעים, והאקדמיה והשיח הציבורי "שלנו" נותרים "מקצועיים" ו"מדעיים".
על רקע כל זה אירוני הדבר שד"ר אלעד מאשים במאמרו את ד"ר עאדל מנאע ב"פיגוע אקדמי". את חילוקי הדעות המקצועיים, לכאורה, בינו לבין מנאע היה יכול לתאר במילים מיושבות יותר, כמו "חוסר יושרה" או "הטיה". אולם מאחר שבמבקרי ישראל עסקינן, והם מגיעים מהאקדמיה העולמית חסרת המצפון ואף מאצלנו כאן בבית, ורחמנא ליצלן יש בהם ערבים, הרי שמדובר מניה וביה ב"פיגוע אקדמי". שהרי יש ערבים, יש פיגועים. ואידך זיל גמור.
