רבות נכתב על הקשר ההדוק שבין מערכת החינוך לבין תהליך הבניית הזהות לאומית, ואף יותר מכך על האופן שבו מערכת החינוך הממלכתית משמשת כמנגנון המשמעותי והחזק ביותר בהפיכת ילדיה הצעירים לאזרחים בעלי זיקה לאומית מובהקת. אך מה הקשר בין החינוך לחוק החרם החדש?
השבוע, לצד הסערה הגדולה בעניין חקיקת חוק החרם בכנסת הישראלית, פורסם כי החל משנת הלימודים הבאה על כל הגננות בחינוך הקדם-יסודי במגזר היהודי לפתוח את השבוע בהנפת דגל המדינה, בשירת ההמנון, ובלימוד של סמלי המדינה. מעבר לניחוח הלאומני העולה מן ההנחיות החדשות, לא קשה להבחין כי בבסיסה של הפילוסופיה החינוכית המודרנית בישראל ובבסיסן של ההנחיות הללו בפרט, נתפסת הילדות רק כשלב מעבר אל עולם המבוגרים, והילד נתפס כישות ריקה הזקוקה למילוי בידע, גם אם אינו לקוח מעולמו הפנימי או אפילו מנוגד ודיסהרמוני אליו. כך, ימי זיכרון ושואה, דגלים וטקסים לקוחים מעולם המבוגרים ומייצרים מחיצות בעולמם השלם, וחושפים אותם לתכנים של אבל ושכול מבלי שיוכלו להתמודד עם כך. יתר על כן ואולי אף חמור מכך, תוכניות הלימוד בשנות בית הספר והגן מדירות את ה'אחרים' – פלסטינים, יהודים-מזרחיים ונשים, משום שאינם משתלבים בקלות בנרטיב (סיפר) הלאומי הפנטסטי. פה ושם נשמעים קולות אחרים, פה ושם מנסה שר חינוך להכניס משורר אחר, ופה ושם נשמע על מנהל שהכניס אל בית ספרו תכנית לימוד המציגה נרטיבים ישראלים לצד פלסטינים ונקרא לתת על כך את הדין. אלה הם כמובן היוצאים מן הכלל שאינם מעידים על הכלל, או שמא אולי מעידים יותר מכל על הכלל.
טענות אלו נשמעות כבר מספר עשורים באקדמיה ובציבור הישראלי ויחד עם זאת מעמדה ההגמוני של מערכת החינוך לא נפגע. מגמות ההפרטה ('החינוך האפור'/ 'החינוך הייחודי'), שהחלו בסוף שנות ה-80 והיוו איום מסוים למערכת נבלמו במקצת בשנות האלפיים לאחר שוועדת דברת ("כח המשימה הלאומי") ניסחה רפורמה שהתיימרה להקטין את חוסר השוויון בחינוך. במקרה הנוכחי יש להצטער על כך יותר מאשר לשמוח משום שדווקא השאיפה לשוויון חברתי הפכה להיות בלם לשינוי וקרדום לחפור בו ולבסס את החינוך הלאומי בישראל וזאת מבלי לצמצם באמת את הפערים החברתיים. לכן אל לנו להתפלא אם במקום בו מתחנכים ילדים על קדושת ההשתייכות הלאומית תוך כדי התכחשות מוחלטת לקיומם ולזכויותיהם של אחרים תוך כדי דיכוי החשיבה הייחודית, מעניקים אזרחים מנדט לנבחרי הציבור להפר את זכויותיהם הדמוקרטיות ובלבד שיגנו על גאוותם וקיומם הלאומי. חוק החרם, או בשמו המלא, ה"חוק למניעת פגיעה במדינת ישראל באמצעות חרם," הוא אמנם רמיסה גסה של חופש הביטוי אך הוא רק קצהו של תהליך ששורשיו נעוצים עשורים קודם לכן.
שינוי רדיקלי וקריאת תיגר על המצב יוכלו להיעשות רק על ידי לקיחת אחריות של אזרחים מודאגים על החינוך הציבורי ועל ידי ביסוסו של חינוך הומניסטי כאלטרנטיבה. בניגוד לחינוך הלאומי, חינוך זה המבוסס על ערכים כמו כבוד האדם וחירותו, חשיבותה של היצירה והתרבות אנושית, ואפילו שמירה על הטבע, רואה בילד ישות עצמאית בעלת זהות פנימית מלאה. מטרתו של התהליך החינוכי הוא לסייע בידי הילד לגלות את זהותו הייחודית ולבטא את כישרונותיו הייחודיים באמצעות חשיבה ביקורתית ודרך לימוד חווייתית. על כן הקמת מוסדות חינוכיים אלטרנטיביים שאינם חלק ממערכת החינוך, או הצטרפות לכאלה המבוססים על שיתופי פעולה מקומיים וקהילתיים של הורים ומנוהלים על ידי ארגונים או עמותות ללא כוונות רווח, יוכלו להוות חלופה אמיתית למערכת הממלכתית הלאומית. אמנם נקודת התורפה של תכנית שכזו היא כמובן שרק מעמד הביניים יוכל לאפשר זאת לילדיו, אך מנגד שיתוף פעולה עם מערכת דורסנית ולא סובלנית המקדשת את רכישת הידע והתחרותיות ומכחישה את קיומו של האחר שווה לאפשרות להמשיך ולהיות כובש נאור.
מגזרים שונים בחברה הישראלית מקיימים לעצמם מערכות חינוך חוץ ממלכתיות, ועל כן הגיעה השעה שגם החוגים הביקורתיים במדינת ישראל יקימו מערכת חינוכית אלטרנטיבית אשר תקדם חינוך הומניסטי על פני חינוך לאומי. במושגים של רווח ותועלת לחברה הישראלית לטווח הרחוק, יצירת אלטרנטיבה מחוץ למערכת החינוך ולא בתוכה חשובה כעת לאין ערוך מהניסיונות העקרים ליצירת שוויון מעושה בחברה בלתי שוויונית.
צמרת לוי-דפני, דוקטורנטית באוניברסיטת תל-אביב, חוקרת היסטוריה חברתית במזרח התיכון במאה ה-18
